היה יום חם ביוני. יצאתי מבנייני האומה בשעה שש ונשמתי את
אוויר אחר הצהריים הצלול שמיד התחלף באוויר אחר צהריים מהול
בריחות הכביש. הורדתי את הסוודר (נורא קר שם, באולם) וצעדתי את
מאת המטרים עד לתחנה וחשבתי על... על זה שעבד איתי בדוכן. היו
לו העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי אי פעם שלא התישבו בכפיפה
אחת עם הראסטות הג'ינג'יות המעוכות והחולצה הלבנה הגזורה.
אמרתי לעצמי שבפעם הבאה, כלומר מחר, לא אגיב יותר על הרמיזות
הכפולות והדביליות שלו ואנסה לשמור על שלום בית בדוכן. חבורת
ילדים רעשנית משכה את תשומת לבי. הם היו חמישה או שישה, ארבעה
בנים ושתי בנות. כולם ללא יוצא מהכלל לבשו מכנסיים רחבות
וחולצות קרועות. הם ישבו על גבי תרמילים גדולים על המדרכה,
ואחד מהם החזיק גיטרה ביד. נזכרתי שעכשיו החופש הגדול או משהו
והם בטח חזרו מטיול. הם דיברו וצחקו בקול והפריעו לי לשמוע את
מחשבותיי. אמרתי לעצמי שכשיבוא האוטובוס אני אשב בשורה
האחרונה, אביט מהחלון, אניח למחשבות לזרום בנחת והעיקר - אשאיר
את החבורה הקולנית הזאת מאחורי. האוטובוס הגיע ואני עליתי
במהרה ודהרתי אל צמד הכיסאות האחרון שלפני השורה מאחור. לא
הספקתי להתיישב וכבר שמעתי קולות צוהלים: אחד, אחד, התקדמו
הילדים לעברי והתיישבו כולם בשורת הכיסאות האחרונה ואחד התיישב
בצמד הכיסאות שמולי. העפתי בהם מבט קצר, היטבתי את ישיבתי
והשתדלתי כמיטב יכולתי להסתכל מבעד לחלון המאובק ולנתק את עצמי
מהרעש. אנשים נוספים התקדמו במעבר. שתי נערות דתיות, אולי בנות
ארבע עשרה התיישבו מצד שמאל והחלו לפטפט בלהט. צעיר נוסף נכנס,
מחזיק סקייטבורד שחור מלא סטיקרים ומדבקות נוצצות והתיישב ליד
הילד שממולי. הוא כנראה הכיר אותו ואת שאר החבורה כי כולם
התנפלו עליו בקריאות שלום.
לפתע התקדם איש לעברנו. הוא היה מוזר ונראה כמו היפי זקן: הוא
לבש מכנסי קורדורוי אפורים וקרועים בקצה וחולצת פשתן רחבת
שרוולים ופתוחה קצת בחזה. על הצוואר היו המון שרשראות מעץ
ושרשרת אחת עם ניב של חיה. על אחד מפרקי הידיים שלו היה קעקוע
של כתובת בשפה לא מוכרת. עצמתי את עיניי ונשאתי תפילה שקטה.
תפילתי לא נענתה: הזקן העיף בי מבט אחד והתיישב לצדי.
האוטובוס התחיל לנוע. הרמתי את מבטי אל האיש שבא לשבת לצדי.
התפללתי שלא יסריח. מבטינו נפגשו לחלקיק שנייה. עיניים גדולות,
אפורות, מלאות תבונה ומוקפות קמטי זקנה ושיער אפור-לבן ארוך.
הסטתי מיד את עיניי. הוא לא הסריח, להפך, היה סביבו איזה ריח
מסתורי אך מוכר שדגדג את חוש הריח שלי. קימטתי את אפי אבל לא
יכולתי להיזכר מהו. במושב האחורי התחילו הילדים לנגן ולשיר.
"תנגן את קח אותי", ביקש זה עם הסקייטבורד מזה שישב מאחוריו
וניגן כמה אקורדים בגיטרה. עוד מישהו הוציא גיטרה לקול קריאות
העידוד של הבנות, שהתחילו לשיר עם הגיטרות. הבנות הדתיות
הפסיקו לדבר לרגע כדי להקשיב. השיר עוד לא הסתיים וכבר קיבלו
הנגנים תוכנית חדשה. הם ניגנו עוד שיר של היהודים, כך נדמה לי
אבל לא הייתי בטוחה. בשיר השלישי אזרו הדתיות אומץ וביקשו
דיוויד ברוזה. הבנים כבר התחילו לנגן כשלפתע שלף האיש שלצדי
חליל במבוק צר, שנראה משומש מאוד ואמר, "אתם מכירים את 'שיר
אהבה בדואי'"? הילדים הסתכלו לרגע אחד על השני, שקט השתרר בחלק
האחורי של האוטובוס, לאט, לאט התפרש חיוך על פניהם והם הנהנו.
"טוב, תתחילו." אמר הזקן והניח את החליל בין שפתיו ומוסיקה
נפלאה וקסומה זרמה דרך הנקבים השחוקים. עכשיו כבר לא יכולתי
לשמוע יותר את המחשבות שלי גם לו ניסיתי. העברתי את מבטי בין
הילדים המנגנים בלהט, בין הבנות ששרו וגם אני, עלי להודות, לא
ניסיתי להתנגד ושפתיי הגו את מילות השיר בשקט. הסתכלתי על
החליל של האיש הזקן וראיתי שקשורים אליו חוט אדום וצהוב ואליהם
מחובר תליון נחושת קטן. הזקן שם לב למבטי וחייך אך המשיך לנגן.
הסתכלתי לרגע מבעד לחלון, שבויה בכבלי המוסיקה החמימים שעטפו
אותי ככה סתם, באוטובוס, ראיתי את רחוב יפו מבלי לראות אותו
ממש ונזכרתי לפתע בשמו של ניחוח התבלין שאפף את האיש.
השיר הסתיים וכולם, גם נוסעי האוטובוס האחרים שהסתובבו לראות
על מה הרעש והצטרפו תוך כדי לשירה, מחאו כפיים ושרקו. הזקן
הפסיק לנגן, הצמיד את כפות ידיו זו לזו, הרכין את ראשו לעומתן,
עצם את עיניו וחייך.
"ניגנת חבל על הזמן." אמר אחד מאלו שאחזו בגיטרה, "מדהים."
הסכימו האחרים.
"תודה." אמר האיש לראשונה וקולו לא היה צרוד או סדוק. "גם לכם
לא חסר." הוא פתח את פיו לומר כנראה עוד משהו אבל אז הביט
מהחלון ובתנועה מהירה שלח את אצבעו מעלה לצלצל בפעמון.
אני כבר התחלתי להחזיר את מבטי אל החלון כאשר הציג את ידו
הימנית לפניי. "מה שמך?" שאל. ואני, למרות ההפתעה, השבתי,
"מירב." הוא לחץ את ידי וחייך. האוטובוס עצר והוא קם בחטף.
"רגע, ואתה?" מיהרתי לשאול, אך הוא רק המשיך לחייך, קרץ אלי
וירד מהאוטובוס במהירות. החזרתי את מבטי אל החלון אבל עיניי לא
מצאו אותו בין המוני עוברי האורח ברחוב המהביל. האוטובוס המשיך
לנסוע. "איזה איש מוזר, אה?" אמר אחד הילדים. "אבל מגניב! ראית
איך הוא ניגן? כמו זאתי שראינו בפסטיבל..." השיחה המשיכה אבל
הבנות הדתיות לא דיברו והתבוננו בי ארוכות. "את מכירה אותו?"
שאלו בעניין, "לא." הרגשתי קצת נבוכה. עוד הרגשתי את לחיצת ידו
החזקה והחמה. "בת כמה את?" העזה אחת מהן לשאול. "עשרים ושתים."
הרגשתי את החום עולה בפניי. "אחרי הצבא, כמו אח שלי." ציין אחד
הגיטריסטים. הנהנתי חלושות והרגשתי את זקנתי קופצת עלי ומתריעה
בקול על שייכותי לדור הישן (לעומת הילדים הצעירים והמעודכנים
בדרכם) ואז נזכרתי שוב במבט המוזר אבל כמו קושר הסוד של החלילן
הזקן, ובלחיצת ידו החמה עלה שוב באפי ניחוח הקינמון.