הערב שקט לאור הנרות
מנגינות מנגנות, צלליות רוקדות
רק רואים את עיניך
שקופות, מגלות,
את החץ שהרעיל
נפש הזאת.
ולמרות שכבר קר, כסותך קרועה
שוב נוחתת זרות
מאז נשבה לה רוח רעה
וכולם פה שטופים באור ושמחה
מעמיד פני צוחק
אך יודע היטב כי זר אתה בין אנשיך.
ולמרות שהכל מושלם כביכול
ליבך יודע כי לא גורש לו השכול
שמים לב כולם, עיניך נודדות
וראשך שם, הרחק הרחק מכאן.
רואה אותו, בניצוץ אחרון,
כוכב שנפל
ובו מזהה את קולך,
קולך שנדם.
מריח ריחו שלו, הריח המוכר
הו כן, הוא השיג אותך שוב פעם
וגם כשעוצם את עיניך
רואה אותו ויודע...
השד שלך כאן. |
