הבוקר הוא קם ממש עייף. הוא ישן מעט מאוד. עד אמצע הלילה עם
סיגריות ופיצה מול המחשב. קשה להגיד שהפעם יצא משהו מזה, אבל
ככה זה, הכתיבה באה בתקופות. הוא שתה קפה ואחר כך קיבל שיחת
טלפון מהמו"ל בה הובהר שיש לו בדיוק עוד שבועיים לסיים את
הספר. "התכנון הוא להוציא אותו כבר לחנויות לפני החגים" הסביר
לו המו"ל שכבר מאס מלשמוע סופרים שמושכים את כתיבה בתקווה
שתנחת עליהם איזו רוח האלוהים והם יכתבו את דון קישוט הבא. "יש
לך מחסום כתיבה? מצידי תפרוץ אותו עם בולדוזר וכדאי שזה יהיה
בקרוב".

הבוקר היא קמה ממש עייפה. היא ישנה מעט מאוד, רק בשעה שלוש
לפנות בוקר היא חזרה הבייתה מהעבודה, אתמול היה ערב לחוץ
במועדון. היא העירה את הילדה והלכה למטבח להכין לה סנדביץ'.
כשהגיעו לגן הילדים היא נשקה לילדה וחזרה הבייתה. היא בבית
לבדה, שותה קפה. היא חושבת על אתמול, מנסה להשכיח עוד ערב
מגעיל. עוצמת עיניים ונרדמת על הספה.

הוא הלך לבנק לעשות קצת סידורים, הוא תמיד מפחד מהתדפיס של
חשבון הבנק. הוא מקווה שהמספר יהיה כמה שיותר נמוך, כי לפניו
תמיד יבוא מינוס. בדרך לבנק הוא עבר ליד חנות ספרים ובויטרינה
הוא ראה את הספר הקודם שלו במבצע. לא סתם מבצע, מבצע נואש.
כאילו הספר זועק תקנו אותי, אני עולה כמו שאוורמה בפיתה! חלק
ממנו שכב שם בין הדפים. הוא רצה להכנס לשאול מה קרה שהמחיר ירד
כלכך, אולי לקנות בהזדמנות עוד איזה עותק, אבל הוא פשוט המשיך
ללכת.

היא לפתע התעוררה בבהלה ומיד הסתכלה בשעון וראתה שהיא כבר
מאחרת. היא יצאה מהבית ורצה. הגן כבר היה ריק מילדים ורק הילדה
שלה שיחקה בקוביות בצד. היא התנצלה בפני הגנגנת על האיחור
ולקחה את הילדה. בדרך לבית היא עברה במכבסה והבחור בדלפק זיהה
אותה ונתן לה שקית שחורה. היא הסתכלה לתוך השקית והכל היה
בפנים, תחתוני העור השחורים, החלק העליון התואם, חוטיני
הלייקרה האדום וחזיית התחרה.

הוא יושב במרפסת של חבר שלו שמשקיפה לים ושותה מרטיני. חבר שלו
גם שותה מרטיני, אבל בעיקר מדבר. הוא לא כלכך מקשיב, אבל הוא
יודע שזה קשור איכשהוא לעבודה שלו או לחברה שלו. חבר שלו שם לב
שהוא לא מרוכז כלכך. "מה יש לך, אתה נראה קצת מהורהר?" החבר
שאל. הוא ענה שיש לו לאחרונה קצת בעיות עם הכתיבה. הוא לא
מצליח להתרומם. החבר לא הגיב, לגם מהמרטיני והמשיך לדבר על
דברים שקשורים אליו.

הבייביסטר צילצלה בדלת והיא פתחה לה אותה עם חיוך מזוייף.
הילדה שראתה את הבייביסטר התחילה לבכות. היא רוצה את אמא,
לפחות ערב אחד לידה. היא נשארה עוד קצת והרגיעה את הילדה
ולבסוף השכיבה אותה לישון וחיכתה איתה עד שתרדם ורק אז יצאה
מהבית.

היא עולה לבמה בבגדי עור חושפניים. הוא בבית מול המחשב משרבט
כמה מילים, מחפש קצת בזכרונות. היא מתחככת בעמוד המתכת, עושה
תנועות ומענטזת, מוציאה לשון ומתגרה בגברים צמאים. הוא רוצה
למצוא רגש ברגעים ישנים לבסוף כותב איזה שורה שאמרה לו בחורה
שעזבה. היא מורידה חלק עליון וזורקת להם אותה כמו חתיכת בשר
לצבואים רעבים. הוא נזכר בילדות, ריח של תפוזים. הוא מתחיל
לכתוב ופתאום יש איזה רעיון קטנטן, גרעין. היא מתקרבת אליהם,
מהטלת בהם עם החזה החשוף שלה. מותר לראות אסור לגעת. הוא אוסף
פיסות קטנות של רגש וזכרונות. יד אחת שלה מחליקה לאורך העמוד
והיד השניה נוגעת בגופה. לאט לאט היא מורידה את החלק התחתון
למטה. הוא כותב במהירות, מקווה לא לאבד את המוזה. היא זורקת את
החלק התחתון ועכשיו היא ערומה לגמרי, חשופה לעינייהם החרמניות
של כל הגברים במועדון. הוא כמעט ערום, רק זורק עוד מילה אחת
כואבת, מקלף מעליו עוד פרידה שעדיין מהדהדת, עוד בכי, עוד
שמחה. בכוחו האחרון הוא סוחט את מילת הסיום מהנשמה אל תוך
המקלדת.