הלילה הזה אפילו לא נסיתי להרדם. השעונים בקול רם תקתקו וחתולי
הרחוב יללו כשחיפשו הפתעות בזבל. יצאתי מהבית והתחלתי להסתובב.
העיר הזאת משגעת אותי. היום והלילה משחקים ים-יבשה ולא מתחשבים
בי אף פעם. הרבה אנשים, הרבה לבד.  כבר כמה חודשים הכל פה
בשבילי כמו חלום. כמו כמה תמונות שזמן החשיפה שלהם היה ארוך
מידי. הזמן שלי נמתח על כל הרחובות בהם אני משוטט. כלבים
מחפשים בית בסמטאות. נסעתי ממקום אחד לשני וזה לא עוזר. עייף
כל הזמן ולא יכול לישון.
בפינת רחוב מצאתי אחת יושבת על מדרכה. הזמן שלה מרוח בכל ת"א
כמו החורף שלא רצה לעזוב. דיברנו ועל פניה היו הזיות. גם היא
כבר לא ישנה אינספור ימים. גם היא לא ידעה להשאר או ללכת. חולה
כמוני.  בעינייה חלומות שמחכים לשינה ושערה פרוע מלילות של שום
דבר. כל הדרך במונית החזקנו ידיים. בבית שלי שיחקנו בקלפים
מתפוגגים ושמענו מוזיקה מתקליטים נוזלים. ופתאום הקירות נמסו
לתוך עצמם והטלויזיה איבדה את צורתה. הכיסאות התכופפו לאחור
והמנורה כמו טל נטפה. חיבקתי אותה חזק. גם אנחנו נהיינו רכים,
לאט לאט מתערבבים. עד שהגיע הבוקר נהיינו שלולית אחת על רצפה.