כשישנת,
הקור הזה שלך
הפך חם.
העיניים היפות האלו,
אותו הזוג שדקר אותי
בנקודות,
הכי רכות ורגישות,
נעצמו.
ההתנשאות,
הפכה תמימה.

פתאום נראית מיסכן.
כמו ילד קטן
פגיע, בלתי מוגן
אנושי.

היית אלי
נטול רגשות,
או אולי מלא בהן,
הריחוק הזה שלך
עיוור אותי
להבדיל בין השניים.
העדפת את הקל על פני הקשה.
שכן מרחק קל מקירבה
הקירבה- מחייבת.
מעמידה אותך בנקודה מסוכנת
שברירית
חשופה.

והמרחק,

המרחק מסווה.
ממסגר אותך
את מי שאתה
ולא מאפשר חדירה.

אבל איך לא ידעת,
לא הבנת
שאני רציתי לחדור את כל השכבות שבך,
לפצח את הקשה שבהן.
לפורר את החומות שבנית
סביב עצמך.
ובמובן מסוים
אתפלל גם שלא תתעורר.

כי כשתתעורר ואור לבן ובהיר יסנוור את עיניך שזה עתה
נפקחו,
החום ישוב לקפוא בך.

ואני,
רק אמשיך להידקר.