צפיתי בו מתהלך בחדר, לגופו התמיר רק זוג מכנסי הג'ינס
המשופשפים שלו. הוא נעצר מול המראה ובחן את עצמו. מהזווית בה
ישבתי, הצלחתי לראות רק את גבו המתקשח.
הוא שנא את אשר ראה. האדם הזה, שעל פניו נראה כאילו הוא כה
מאוהב בעצמו, היה מבקר קשוח ביותר. הוא ראה בעצמו דברים שאחרים
לא היו מוכנים להודות שקיימים בו, שדים שהיו צצים מדי פעם,
מציגים את עצמם בעיניו החומות הקרות, בפיו שהיה מתעוות בחצי
גיחוך.
הזקנקן הדליל על סנטרו הבהיר היטב את היותו חצי ילד, חצי גבר.
הוא התנודד על הגבול הזה כבר זמן רב, מביט לפנים ורואה רק תהום
ללא תחתית, אפילה ומאיימת, מביט לאחור ורואה רק שדות חרוכים של
החלטות ובחירות שאין לשנותן. אי אפשר להתקדם ואי אפשר לחזור
לאחור, אין לאן לפנות ונותר רק להישאר שם, על הגבול הזה.
תהיתי בסתר ליבי, מדוע הוא עוד מחכה שם? האם הוא ממתין לגשר
שיצוץ ממקור לא ברור מעל התהום? כי אם כן, מדוע לחכות לגשר
הזה, אם יש לך כנפיים?
כתפיו הרחבות איבדו מגובהן והוא נראה שפוף יותר, כאילו הפסיד
בקרב מוחות עם בבואתו.
התרוממתי ממקום מושבי והתגנבתי מאחוריו, תוהה כמה מפעים זה
לפגוש אדם כמוהו, כה מלא סתירות. זה היה כמעט מעורר הערצה.
הציניקנים היו אומרים שאפשר והוא סובל מפיצול אישיות - אבל אני
ידעתי שהוא פשוט סובל מעומק שאין שני לו - לא רק תהום הבגרות
הסתתרה בנפשו, אלא תהומות רבים שהכילו פחדים ותקוות, שאיפות
וסלידות. חשבתי לעצמי שטוב שהיו אלה תהומות ולא מים, כי נפשו
הייתה עולה על גדותיה, מציפה את עצמה וטובעת בים הניגודים
שהיווה אותו.
נצמדתי אל גבו, מחבקת אותו, התרוממתי על קצות אצבעותיי והנחתי
את סנטרי על שכמו השמאלית, מציצה מעבר לכתפו בבחור שהשתקף
בראי.
הוא לא אמר מילה, רק המשיך להביט קדימה, שותק. כאב לי מהשקט
הזה, מהמבע בעיניו, אך לא יכולתי להסיט את מבטי מפניו - פנים
של ילד עם עיניים של זקן מיוסר, בא בימים. לרוב הן היו מכוסות
במעין שכבה דקה של עשן ולא יכולתי לראות דרכן בבירור דבר, כמו
זוג מראות המסתירות מאחוריהן הבטחות כוזבות, אשליות ותעתועים.
לא הרשתי לעצמי להיות כמוהו - עיני היו תמיד בהירות וצלולות -
ראי ישיר אל נפשי - ומה שראו בהן היה מה שהייתי, מה שהרגשתי
ומה שחשבתי. ייתכן שזו הייתה הסיבה האמתית שהוא לא אהב שהבטתי
בו, היה מסיט את ראשו או מחייך במבוכה, אבל לי לא היה דבר
להסתיר, לא מפניו.
עיניו ריצדו לרגע ולפתע ננעלו על עיניי במראה.
הבטנו זה בזו דרך הזכוכית המשקפת ובמוחי עלה זיכרון, מחשבה על
פעם כשהחזקתי מראה אחת מול אחרת וראיתי את זוג המראות משתקפות
זו בזו עד אין קץ. אותה תחושה של עומק קיננה בי כעת ורעד חלף
בי.
חשתי איך נשמתו נעתקת. כעבור רגע חזו התנפח, כמו טווס מלא
גאווה, ואולי היו אלה רק ריאותיו שהתחננו לאוויר שנמנע מהן.
הוא הסתובב אלי ונשק לי על מצחי. אי אפשר היה לטעות לגבי החיוך
הרפה, חיוך התודה שהיה על שפתיו. הוא טמן ראשו בשקע צווארי
והרטיבות על עורפי הסגירה את דמעותיו, והבנתי שלרגע קסום אחד,
הוא ראה את עצמו דרך העיניים שלי.