יושבים, בוהים בטלוויזיה. הכל כבר אותן תמונות. מאתמול זה רץ
בלופ. דם. הלם. צעקות. ופרשנות. הרבה פרשנות. ודיווחים. וסתם
דיווחים. אין משהו חדש להגיד. אבל אומרים, כי צריך. כי צריך
לדעת, צריך לעדכן, צריך למלא זמן שידור אפילו שאין מה להגיד.
פרצופים יפים מרוחים על המסך. אולי הוזעקו מבילוי עם חברים
בערב יום חמישי, אולי מארוחה עם ההורים או מבית קפה במרכז
העיר. קיבלו הודעה בביפר, רצו לאולפן. איפור, לחץ, כמה טקסטים
ראשוניים עם פיסות מידע חתוכות. ומדברים. מדווחים. סתם
מדווחים. כי צריך. כי קרה. ואם קרה אז אומרים. כדי שכולם יידעו
שקרה. וכולם ייכנסו ללחץ. כי זה התפקיד שלהם. להכניס אותנו
ללחץ. לקחת חתיכות מידע, לנסות ליצור ביניהן רצף הגיוני ולגרום
לנו לפאניקה. יושבים להם שם במזגן, פרצוף יפה, מספרים לנו בטון
רגוע כמה נהרגו היום, ומה מצב הפצועים. נקווה שיהיה שקט, עכשיו
הפרסומות. וכמה דקות אחרי שזה קורה מתחילות השמועות, כל אחד
זורק לך חתיכת מידע, על הרוג אחד או שניים, ואיפה זה היה ומתי,
ואיך זה בכלל בוצע, באיזו שיטה הם השתמשו הפעם, ואחרי זה
מתחילים לחשוב מי אחראי לזה, וכולם ישר אומרים שהם לא לוקחים
אחריות, כמו ילדים בני 9, זורקים את האשמה על מישהו אחר. ועוד
מידע מתחיל לזרום, לאט לאט הפאזל מתחיל להיראות כמו תמונה,
ואנחנו כבר יכולים לדקלם את החלקים בעל פה, כי הם חוזרים על
זה. ושוב הפס שרץ למטה שמודיע הודעות חדשות, והרוגים, ופצועים,
ודיווחים ופרשנות. ופרצופים יפים שמדווחים, ופרצופים מכוסים
בדם שרגע לפני היו עסוקים בדברים כל כך שונים. ויש שם סיפורים,
לכל אחד יש סיפור, כל אחד בא מרקע שונה, ויש לו משפחה אחרת
וילדים אחרים, ומכונית אחרת וצורה אחרת, וכשזה קורה הכל פתאום
הופך למשהו נורא אחיד, הם כבר לא עצמם, הם חלק מ-27 הרוגים,
שמחר התמונה שלהם תופיע בעיתון בעמוד הראשי, ויספרו על כמה
נפלאים הם היו, כי תמיד מי שמת היה הילד המצטיין בכיתה, והכי
נדיב והכי יפה והכי חכם, כי רק טובים מתים. ואחרי יומיים
החדשות של העמוד הראשי יהפכו להיות הניירות שעוטפים את הדגים,
כמו שאמר פעם חכם ממני, והפרצופים האלה, שמאחורי כל אחד מהם
עומד סיפור, יהפכו להיות עוד שם ברשימת הקורבנות שנלקחו, יהפכו
להיות עוד מספר בסטטיסטיקה, עוד אבא שהשאיר ילדים יתומים, או
ילד שהשאיר אם שכולה, וביום הזיכרון ייזכרו בהם, ירכינו ראש,
יזכרו שהם היו יפים וחכמים ושאין עוד אנשים טובים כמוהם, אבל
יש עוד כל כך הרבה שעברו את אותו דבר. והכל כבר הפך לשגרה
מעיקה, שישיבה בבית קפה טוב הופכת לישיבה על קוצים, ששיחת
טלפון שמדווחת על פיגוע מקפיצה את הלב, שהכל כבר הפך לאדישות
ואטימות, שנמאס לשמוע שעוד כמה הלכו, כי כבר כל כך הרבה הלכו,
וזה רק חוזר על עצמו, ולרגע שוכחים שמאחורי תמונה בעיתון
עומדים חיים שלמים, עם סיפור ומחשבות ודעות ועבר, רק זוכרים
ת'מספר, עד הפעם הבאה.
אז סוגרים את מכשיר הטימטום ביאוש, נאנחים אנחה כזאת, בוהים
בקיר ומהרהרים לעצמנו שזה חלק מהחיים ושההצגה חייבת להימשך,
אפילו שבתיאטרון הזה שחקנים מפוטרים על ימין ועל שמאל.