איש תמים צדיק אחד היה
ביקש ממני להיות רחום
שאל אותי אם אצליח
להגיע לשמיים ביום גשום.

פתחתי את הדלת,
התחלתי לתקן,
ואז, לדאבוני
נתקלתי באבן ענקית
אבן צור שחורה.

"...ויקבץ וימשוך רגשותיו לכיוון האל,
עולם בתפילה, או בניגון של אהבה...
אם רגשותיו והווית לבו ימצאו את ספוקן,
אז גם שכלו יאיר לו בנתיבי החיים."
ויגדל, ויתחזק ויהיה לתמים.
והנה הבט, סדק בצורי
נלחם על סף נשמתי
ואני בתוכי נמס.
ולא עוד ריח של דם בנחיריי
אור לבן נח על משכבו
מורח את האבן בטוב
רחום כמוהו כבר לא ישוב...

ועכשיו כשהשמש תזרח
אדוני את עמו לא שכח
כי צדיקים, הו, כה רבים
ימשלו הם כעת ברעים.