מאז אותו יום, אותו רגע שהוא הודיע לי על זה, הייתי בתחתית
לא היה לי למי לפנות, עם מי לדבר ועל מי להישען.
ואז אתה הופעת כאילו משום מקום, למרות שהיית שם כל הזמן-
מההתחלה.
ומאז אני והוא התרחקנו והתרחקנו, אבל אני ואתה רק התקרבנו
והתקרבנו.
אני הרגשתי הכל: אהבה, שנאה, כעס, פחד ובילבול.
הייתי מבולבלת, ואז באותו לילה משוגע הגיעה הנשיקה, הנשיקה
שבטעות קרתה ושבילבלה אותי יותר. אך מאז לא הפסקתי לחשוב
עלייך.
בכל פעם שהמבטים שלנו היו נפגשים, הייתה מבוכה ואני הייתי
מסמיקה.
ואז הגיע הריב שלי איתו והשיחה שלי איתך, השיחה שהוציאה הכל,
את האהבה, השנאה, הכעס ואת הפחד- אך לא את הבילבול.
היו צעקות וגם דמעות ובסוף שקט מעיק, שהוביל לנשיקה ואז
מבוכה.
ומאז אותו יום אני ממשיכה לשאול את עצמי אם לספר לו או לא
לספר.
אני כל כך מבולבלת.