בוקר של ערב יום הזיכרון.
קמתי ומיהרתי להתלבש. השעון הארור החליט להמשיך לעשות לי
דווקא, גם אם זה ערב יום הזיכרון. לא טרח לצלצל.
טרנינג וחולצה לבנה (למרבה ההפתעה לא שכחתי שצריך לבוא בחולצה
לבנה) כיסו אותי. במבט חד וזריז למראה, גיליתי קולוניה של
חצ'קונים על הלחי השמאלית שלי, בצורת ארץ ישראל.
נהדר, לי (זו שאני רוצה ולעולם לא אקבל) בטח תשים לב.

בחזרה הגנרלית של הטקס קפצתי שורה והתבלבלתי במילה או שתיים.
גבריאלה (האחראית על הטקס) לקחה את זה קשה. נשים זקנות
וממורמרות תמיד לוקחות את זה קשה. צעקה עליי שאני קורא מהר
מידי, אבל החבר'ה אמרו לי שקראתי יפה.
שרון, יואב וירדן הגיבו על מושבת החצ'קונים בפטריוטיות. לא
ירדו עליי יותר מידי, הם יודעים שהאקנה הזאת היא סיוט בשבילי.
כמה זמן ייקח לזה לעבור?

בוקר יום הזיכרון.
קמתי ומיהרתי להתלבש. השעון הארור צלצל הפעם. אולי הוא מבין
שלפעמים צריכים להתנהג כנדרש מאיתנו, במיוחד ביום כזה. את
הג'ינס שלי שמרתי להיום, וגם חולצה לבנה מכופתרת. המושבה שעל
הלחי שלי עדיין לא נעלמה, למרות שלא היססתי למרוח או להשפריץ
עליה כל תכשיר ניקוי פנים שאי פעם המציאו מדענים מורעבים.
עכשיו בטח יהיו תופעות לוואי. זה מה שחסר לי, לזרוח באור ניאון
בעודי מקריא את השורות שלי בעילגות. גבריאלה תיקח את זה קשה.
נשים זקנות וממורמרות תמיד לוקחות את זה קשה. עוד פעם אחת
לשמוע "זלזול וחוסר כבוד" עלול לעורר בי מחשבות פליליות. זה לא
משהו שהזמן יכול לפתור.

הטקס עצמו עבר יפה. השיער הארוך, שהייתי מספיק נבון לגדל
(למרות ששרון לעגה לי), כיסה חלק מהלחי. את השורות הקראתי לאט
וברור. הייתי יכול להישבע שגבריאלה חייכה אליי בסוף. אבל אני
לא אשבע, עם זקנות ממורמרות כמו גבריאלה קשה לדעת. הזמן עשה בה
את שלו.

הקהל לא הגיב טוב במיוחד למושבה על הלחי שלי. הרוב סתם בהו בי
ומישהו ניגש לשאול אותי אם אני אתאיסט.
לי אמרה שהיא מחבבת אותי. שאלתי אותה אם היא רוצה לבוא איתנו
לפיקניק מחר. היא הסכימה ונתנה לי נשיקה. על הלחי הימנית. אבל
הסבירה שזה משהו ניסיוני וזמני. לי לא היה אכפת.
מחר הולכים לעשות על האש. יואב וירדן באים איתי ועם לי. שרון
הולכת עם החברות שלה לקרוע את העיר, או משהו כזה.
בנות, בזבוז זמן לנסות להבין אותן.
שעון ארור, מתעקש להישאר ביום הזיכרון הזה. חולק כבוד. רק שזה
נגמר מאוד מהר, ככה זה עם שעונים, הם לא בקטע של מתן כבוד
לאורך זמן. בני אדם לא שונים מהם. יום אחד בשנה הם זוכרים,
אחד.

פיצוץ של זיקוק ראשון נשמע מבחוץ.
דגלים מתחילים להתנופף מחלונות תל אביב. במיוחד מהבית של יואב.
כנראה שדד את הקיוסק למטה.
אני אוהב את יום העצמאות.
"תחי ארץ הצבר!" צעקתי למרחק.
ידעתי שלא שמעו אותי.
אנשים הם כמו שעונים. כל הזמן ממהרים, שקועים בעצמם והכי חשוב,
אין להם אוזניים.
"תחי ארץ הצבר".