שיער שחור, עיניים כחולות וגדולות, אף סולד, שפתיים גדולות
שמזכירות לב, ואדומות מטבען. גוון פניה היה בהיר, אך לחייה
תמיד סמקו באופן מקסים, ילדותי ומתאים כל כך לבת האדם שהייתה.
אבל היא לא רצתה את תשומת הלב הזאת. בעצם, היא לא רצתה יותר
מדי בכלל. חייה היו המוזיקה, הים והדמיון.
כל ערב היא נהגה ללכת לנמל, היה משהו מיוחד באופן בו התנפצו
הגלים על החומה בה נהגה לשבת. הים הפנט אותה, עיניה לא זזו אף
לא לרגע מהגלים, מהירח או מהשמיים שהעריצו אותה כל כך. באותה
שמלה שחורה שהגיעה כמעט עד כפות רגליה, מקומטת טיפה, שמדגישה
את גזרתה המושלמת, הגיעה כל ערב.
עד כמה שקטה שהייתה, שם מאחוריי עיניה הכחולות והמטעות צלילים
רבים חלפו.
וכמה פואמות ולחנים שהיו מדהימות כל משורר עברו בראשה, וגם
נקברו שם. היא לא כתבה אותם, היא שמרה אותם במחסן הזיכרון
העמוס שלה.
היא לא אפשרה לאף אחד אחר ליהנות מחוכמת החיים הנסתרת שהייתה
בה.
וכך, על החומה בנמל, היא ישבה בוהה בחושך, מחייכת בסתר
מרעיונות ואגדות שתמיד חלמה להגשים.
בשעות האלו לא נהגו לעבור הרבה אנשים, אבל מדי פעם נשמע רחש
הצעדים של העוברים, הם לא יכלו לעצור את עצמם מלהתפעל מיופייה,
אך בדממה. העולם שמחוץ למי ומה שהיא הייתה לא היה קיים
מבחינתה. היא לא התכחשה. היא פשוט לא ראתה אותו.
היא רצתה לאהוב, אך יותר מכל, רצתה להיות נאהבת. היא לא הכירה
בבדידות שלה, אך משם נבעו תשוקותיה. היא לא רצתה הרבה, רק את
ידיו של אהוב ליבה עוטפות את גופה ועורה המושלם. היא לא חיכתה
לו. היא לא ידעה שרעיון כזה יכול להתגשם באמת. היא עדיין לא
נחשפה למציאות ולאהבה. אבל שם, מאחורי החומה בה ישבה, ליד
הכניסות האחוריות של מבנים קטנים למיניהם, ליד פחי הזבל הוא
תמיד ישב. ישב והסתכל.
עיניו היו ירוקות ושיערו הגיע עד אוזניו, שיער חום ומושלם,
עורו היה שחום מעט, וגופו היה בנוי היטב. שם הוא ישב, נשען על
ערמת הלבנים, מעשן ובוהה בה. השלמות קרנה ממנה, הירח אשר
מנקודת מבטו היה מוסתר מאחוריה זהר והאיר את הים. אבל הוא ראה
את זה, זה לא הירח שקרן, זאת היא. היא מאירה את המקום באורה
הלבן והטהור. הוא לא העז לגשת אליה. הוא לא רצה להרוס את
השלמות, הוא לא רצה לראות את הצד האנושי שבה. הוא רצה להשאיר
את זה ככה, בלתי אפשרי. אך חסר פגם לחלוטין.
וכך זה היה במשך חודשים. היא הגיעה לאותו מקום מבודד, באותה
שעה, התיישבה על החומה ובעודה מריצה במוחה מחשבות עד קרן השמש
הראשונה. הוא גם הגיע, קצת אחריה, והלך קצת לפניה. הוא התיישב
באותו מקום ליד פחי הזבל והסתכל עליה, מדמיין מה עובר בראשה.
הוא היה בדרך, הפעם הוא החליט. הוא יחליף איתה מילה.. הוא
התחיל להעביר בראשו את השיחה שקרוב לוודאי שתהיה ביניהם. הוא
פנה, הוא ציפה לראות אותה, יושבת שם בעוד שמלתה ושערה עפים
ברוח. אבל לא הפעם, הפעם היא שכבה שם על החומה, עם עיניה
עצומות, שמלתה ושיערה מתנופפים ברוח כתמיד, שפתיה סגורות וראשה
מונח על צידו.
הוא עמד ובהה בדמותה כמה דקות, עד שהבין. היא לא ישנה. ליבו
הלם בחוזקה, עיניו נפתחו יותר, כדי לוודא, כדי לראות אותה זזה,
פותחת עיניים, מזיזה את שפתיה, ידיה. אבל לא. הוא רץ לעברה,
רכן מעליה. ליטף את לחייה הרכות והבהירות, היא כבר לא מסמיקה.
פניה לבנות וחיוורות. אבל שפתיה אדומות כתמיד. בתקווה שתקום
הוא חיבק אותה. אבל לא. היא לא קמה. דמעותיו החלו לטשטש את
ריאתו, אותה מועקה נתלתה על גרונו, לא משאירה לו ברירה אחרת
מאשר לבכות. הוא בכה. בכה, והצטרף אליה. ושם הם שכבו להם, מתחת
לאור הירח. דמותה עדיין מושלמת, חיננית מלאת אותו קסם כמו אז.
אם לא יותר.