בבוקרו של יום הראשון לספטמבר, 1939, פקח אדולף היטלר את עיניו
ותחושת קלילות פשטה בגופו, הוא שכב במיטתו ללא תנועה בעודו
מדמיין ברוחו כיצד הטנקים של צבאו הארי שועטים ברחובות ורשה
לקול צהלות הפולנים.

"טוב, כבר מאוחר", אמר לעצמו, "אני עוד צריך להאכיל את הדגים
ולכבוש מדינה היום, כדאי שאלך להתארגן". בעודו מתלבט בינו ובין
עצמו, מה עדיף, לאכול ארוחת בוקר או שמא להוסיף תא נוסף בדגם
המשרפות אשר החל לבנות אתמול בערב, נוכח לגלות כי הוא אינו
מצליח לקום מן המיטה.

"זה עלול להוות בעיה מסויימת", חשב, "במיוחד היום", "נו טוב,
ננסה שוב"- אך ללא הצלחה. "מכל הימים, דוקא היום כשאני מנסה
לפתוח במלחמת עולם ולהספיק לקונצרט של וואגנר בערב". "ד"ר
מנגלה!, ד"ר מנגלה!",  החל לקרוא בקול, אך לשווא. "אווה,
גייבלס, הימלר!?", ניסה ללא הועיל, "היכן כולם?" תמה לעצמו,
"אני מתחיל להיות רעב והעניין הזה עם השיתוק בהחלט לא עוזר
לי". "אווה, אווה!", צרח לאהובתו אך עם הזמן החלה לחדור אותו
ההכרה כי הוא לבד בבית, הוא ניסה להגיע אל הטלפון אך גופו
הבוגדני סירב לשתף פעולה. הוא היה המום- כבר שנים רבות שלא
נתקל בחוסר ציות מופגן וזלזול שכזה כפי שמוקיר לו גופו עתה.
"מה פשר האירוע הזה?" החל לתמוה, "האם גופי מנסה לומר לי דבר
מה?"-  אולי כדאי שאחזור לנמנם מעט- אקום עוד שעה והכל ישוב
למקומו בשלום.

שלוש שעות לאחר מכן פקח אדולף את עיניו בפעם השנייה באותו
היום. נסיונות התנועה שלו עלו בתוהו, אך הפעם גילה את ד"ר
מנגלה החביב והטוב, רוכן מעליו, מנסה לחבר לגופו רגל אשר לא
נראתה לו מוכרת במיוחד. "ד"ר, מה אתה עושה?!"- שאג אדולף,
"תירגע!" ענה מנגלה בטון חצוף למדי, אתה איבדת את יכולת התנועה
שלך, הבאנו לך אספקה של איברים ארים טהורים, ונאלצנו להרוג
למטרה זו בחור נחמד דווקא, מדיסלדורף אם אני לא טועה. עכשיו
תקשיב טוב", המשיך הד"ר בטון נמרץ ותקיף, "יש לי חדשות רעות
וחדשות טובות, מה מהן אתה מעוניין לשמוע קודם?", "את הטובות,
הטובות!" צעק אדולף, בעודו נאנק מכאבים "החדשות הטובות הן שאתה
עומד להיות בלונדיני!", "סוף, סוף!" חשב לעצמו אדולף, לא אצטרך
למכור לכולם את אותו לוקש ישן שבילדותי הייתי בלונדיני ומחלה
חשוכת-מרפה הפכתי אותי לברונטי!- זה במילא נשמע כבר לא אמין,
כמעט כמו שכושי יכול להפוך עם השנים לבהיר!". "ומה החדשות
הרעות?" התעשת אדולף, מצפה לתשובתו של הד"ר בחרדה. "החדשות
הרעות.?", אמר ד"ר מנגלה בהססנות, "החדשות הרעות הן.", "כן."
אמר אדולף דרוך כולו, "החדשות הרעות הן שהבחור  מדיסלדורף היה
נימול", "ובטח תגיד לי שהשתלתם לי גם את הזה שלו?", שאל היטלר
בטון ציני אך חושש, "כן, חוששני שכן.".

"אהההההה..!", זעקה איומה פילחה את חדרו של אדולף בבוקרו של
הראשון בספטמבר, 1939, "מה קרה?!" שאלה אווה אהובתו, בעודה
מנגבת את הזעה הקרה ממצחו של אדולף. אדולף החל בוחן בתזזיתיות
את איברי גופו, ואז החל לשעוט לכוון מראת חדרו, סוקר את שפמו
הקצר והשחור ופולט אנחת רווחה. "שום דבר, אהובתי, שום דבר, סתם
חלום רע, בואי יקירתי, נלך לאכול דבר מה, מסתבר שיום ארוך נכון
לנו היום בכל זאת.".