את השיער שלה, את העיניים שלה, את האוזניים שלה, את הפה שלה,
את הלשון שלה, את הצוואר שלה, את הכתפיים שלה, את הזרועות שלה,
את החזה שלה, את הבטן שלה, את הירכיים שלה, את האיבר שלה, את
הגב שלה, את הרגליים שלה, את ברכייה, את כפותייה. השטן ברא
אותה.

השיער שלה לעתים היה פזור, כל כך הרבה פעמים הוא נכנס לי לפה,
לאף ולעיניים אך מעולם לא התלוננתי - אהבתי אותו יותר משחשבתי
שאפשר לאהוב גוש סידן מוצק. אך לרוב הוא היה נעול מאחורי
גומייה ורק ריחו שהיה ייחודי רק לה, היה מתגלה אליי. השטן ברא
לה את השיער.

והעיניים האלה - שהיו סה"כ זוג כדורים של נוזל לבן סמיך.
העיניים האלה שהביעו כל כך הרבה ללא מילים - ולא ישתנו לעולם.
כשיזקן גופה הן יעשו קצת יותר אדומות וקצת יותר נוזליות,
האישונים יתרחבו קצת (או יתכווצו קצת), אבל זה הכל. השטן ברא
לה את העיניים.

את נפלאות אוזנייה הכרתי רק אחרי שהתאהבה בי. הריח שמתבשם לאפי
מאחורי תנוך אוזנה יכול לעורר את חושיי ללא שום מעש, והריח
שמתגבר מאותו מקום אם אנשקו ואוסיף נגיעה קלה עם לשוני על
השיערות הקטנות שמסתתרות ומצטמררות שם - שטני הוא. השטן ברא לה
את האוזניים.

הפה שלה, רך יותר ממשי וטעים יותר משוקולד, מסתיר בתוכו את
הלשון שלה. הלשון המתפתלת כמו נחש בתוך פי ומחפשת אחר משחקים
לשחק. כל מקום בו תשים את פיה ואת לשונה על גופי יהפוך למגורה
וחדש. השטן ברא לה את הפה והלשון.

את הצוואר שלה, לצערי, לא הייתי הראשון לנשק. גמיש כגומי
ואצילי כשל ברבור הוא מחבר בין גופה לראשה ובכך מסמל את הקשר
הקדוש כל כך בין שני החלקים המהממים האלה. למרות שלא בתולי
הוא, צווארה, אכסהו במחרוזות של פנינים ונשיקות. השטן ברא לה
את הצוואר.

הכתפיים שלה, הזרועות שלה -  מלוטפות ומלטפות, נוגעות ומגיעות
- מתחילות מהצוואר השלגי והברבורי ומסתיימות בכפות ידיה הרכות
והמענגות. השטן ברא לה את הכתפיים, את הזרועות ואת הידיים גם.

את גופה ברא השטן. את בטנה החלקה והרכה, שיכולה הייתה לשמש לי
ככרית חילופית עד סוף חיי, אילו רק נתנה לי לגעת בה ולא
הצטמררה מעצם הנגיעה. את חזה, שהייתי מנשקהו עד סוף חיי אילו
חיי לא היו קצרים כל כך, לעתים נדמה שכל מגע ביני לבין החזה
הקדוש שלה נותן לי הרבה יותר מאשר הוא נותן לה אך לעתים ניתן
בקלות לראות כמה שהוא מגיב למגע שלי, כמו ילדות קטנות
ומבויישות שמלוטפות ברכות ע"י אביהן. את החזה שלה, את הבטן שלה
- השטן ברא.

ירכייה הרכות והענוגות מובילות לאיזור שעיר, מתוק בטעמו וריחו
שהיא טוענת שאני הראשון לדעת את סגולותיו. סגורות ירכייה
ואנשקהן, אנשק אותן עד שייפתחו שעריהן ואני אעמוד זקוף ומוכן
מול מערת האהבה הענוגה שבמרכזה. כמה שהייתי רוצה לענג את אותו
איבר רך וקסום אך אני מפחד שאפגע בו מכיוון שזר הוא לי עד מאוד
וחסר נסיון אני עימה - אך בכל זאת אני רוצה לעמוד מולו ולגלות
את נפלאות גופה. בטוח שאת איברה ברא השטן.

הגב שלה בנוי חזק, חזק כדי שיוכל יהיה להחזיק גבר שכמותי, חזק
מספיק כדי לא להיפצע מאחיזתי האיתנה, חזק מספיק כדי לא להישבר
תחת משקלי כשאני בתוכה, חזק מספיק כדי להחזיק גם אותי וגם אותה
כשאנחנו נופלים, חזק מספיק בשביל להחזיק אישה שכמותה. את הגב
שלה בנה השטן.

רגלייה וברכייה נבראו בצלם אלוהים אבל ע"י השטן הארור - לא
מדובר פה רק באיברים שנועדו להליכה, ריצה או כפיפה אלא באיברים
מושלמים אשר יכולים לשגע את מוחו וייצרו של פלוני. השטן ברא לה
את הרגליים.

את כפות רגלייה היא שונאת, היא אומרת שהן מעוותות ומכוערות,
לדעתי הן מהממות (עד כמה שכפות רגליים יכולות להיות מהממות) אך
שנאתה אליהן היא ברורה - מכיוון שאת נפשה ברא אלוהים ואלוהים
עשה את נפשה כשל מלאך ממש. והרי, לא יכול להיות מלאך מושלם,
אזי היא חושבת שהיא לא מושלמת, היא חושבת שרגלייה מעוותות, אבל
האמת היא שגם הן חלק מהמכלול המדהים שברא השטן.

את הנפש נתן לה אלוהים והפיח בה נשמה.

השטן ברא את השיער שלה, את העיניים שלה, את האוזניים שלה, את
הפה שלה, את הלשון שלה, את הצוואר שלה, את הכתפיים שלה, את
הזרועות שלה, את החזה שלה, את הבטן שלה, את הירכיים שלה, את
האיבר שלה, את הגב שלה, את הרגליים שלה, את ברכייה, את
כפותייה. השטן ברא אותה.

אלוהים לא יצירתי עד כדי כך.

נכתב לנטלי שבלב שלי,
עם אבשלום ורבקה בראש