אל תיגע בי, אני אומרת בקול שמצליח להשאר שלם למרות שמתחתיו
אני רועדת, כמעט מתפרקת. המילים האלו מסתננות החוצה, מחפשות
דרך בין שיניים מהודקות מדי ולבסוף נורות לעברו מטווח קצר.
עופר מנסה לשאול מה קרה אבל הוא שם לב שאנחנו לא לבד. האנשים
שישבתי אתם ליד השולחן העגול מגניבים אלי מבטים, והאוזניים
שלהם מתארכות. עופר מסמן לי עם הראש והעיניים שלו השחורות ללכת
אתו לצד.
אני שומרת על שיניים מהודקות כדי לספוג פנימה את הכעס שעלול
להרעיד לי את הראש. זה גם עוצר, מעכב קצת, את הדמעות.
אנחנו כבר מרוחקים, אפשר לראות אבל לא לשמוע ולא לקלוט דקויות.
הוא הולך צעד אחורה, מתבונן בי, לוקח אוויר ורק אחר כך שואל אם
אני כועסת. אני מחליטה לא לצנזר את עצמי והמון מילים קופצות
החוצה, מפי, כאילו בורחות לפני שאתחרט. אני אומרת לו, אני,
באופן אישי, חושבת שאתה לא נורמלי עופר. הוא נראה מופתע ואני
ממשיכה בשקט, מנסה להשתלט על המילים. אני לא רוצה לתקוף אותו,
שלא יתגונן. אני רוצה שיקשיב.
אני מציתה סיגריה, לוקחת כמה שניות וממשיכה. אני חושבת שאתה
צריך עזרה. אני עושה הפסקה ומחכה לראות מה קורה בעיניים שלו.
עופר מרכין ראש, מסובב הצידה, חוזר להביט בי ואני מדקלמת לעצמי
מהר תהיי חזקה, תהיי חזקה, אל תתני לו להטיל ספק.
עופר לא מנסה להטיל ספק. עכשיו הוא מושיט יד, תופס את יד ימין
שלי ומושך אותי לפינה הכי מרוחקת של האולם.
הוא מתיישב, אני אחריו, מולו, מציתה עוד סיגריה. אני מביטה בו,
בעיניו יש משהו חדש וקצת לא מוכר  לי. ראיתי כבר את העיניים של
עופר כמעט בכל מצב נפשי כולל חוסר שליטה, אלימות, שבירה ואפילו
בכי. כן, וגם במצב של אושר גדול ראיתי אותו אבל הפעם זה נראה
שונה. הפעם הוא רציני לגמרי, אני לא מצליחה לאתר בעיניו כעס או
כל רגש חזק אחר.
הוא אומר לי, פתאום, את צודקת. אני באמת זקוק לעזרה. אבל עכשיו
אני רוצה לדבר עלייך.אני נכנסת למצב חרום, כוננות בכל הגוף
ורעד שמתפשט בתוכי ונחסם בכוח בקצות העצבים. תחשבי מהר, אני
אומרת לעצמי, תחשבי מהר.

אני מחליטה לעצור. אני מניחה את יד שמאל שלי על יד ימין שלו
וקמה. די, אני אומרת לו. בוא נלך מכאן אני מבקשת.
עופר בוחן אותי לרגע בעיניו וקם. הולכים לשתות קפה בפינת
הישיבה. יש למלון הזה חלון ענק צופה לים ובדרך, במעלית, עופר
מעביר יד רכה במיוחד על פני. מתיישבים ליד החלון מול הים. השטח
פנוי ואפשר לדבר בחופשיות. אני מסירה את כל ההגנות, נותנת לו
לגעת, מתכוננת לאפשרות שאצטרך להתמודד עם השדים שלי שהוא עומד
לטלטל.
בזמן שעופר מזמין קפה אני נושמת נשימות עמוקות ומרגיעות, מרפה
שרירים, מחפשת את הרעב בבטן שישאיר אותי עירנית.
אני מביטה בקופסת הרוטמנס המונחת לפני ובמצית לידה. מתה לקחת
סיגריה אבל מתרגלת שליטה עצמית.
אני סופרת בפנים, סופרת עד עשר, מחכה עד שעופר יפתח את הפה
ואז, רק אז, מושיטה את יד ימין, מוציאה ביד שמאל סיגריה,
מקפיצה פעמיים ומציתה.
עופר יורה בכינון ישיר, בורר את תחמושת המלים לא לפגוע שלא
לצורך. למה נשארת, הוא שואל. למה נשארת. שורה ארוכה של תשובות
עוברת לי בראש אבל אני לא מתכוונת להשתמש בזה.לא עכשיו, אני
מרימה את העיניים שלי, שואפת הרבה רוטמנס ואחרי הנשיפה אני
אומרת, בשקט, למה אתה חושב שנשארתי.

אני אוחזת חזק בעיניו, מכוונת אותו , אני נרגעת קצת כשעופר
מתחיל סוף סוף ללכת בדרך שלי, מניח את הידיים בצד , מתחיל
לדבר.