אני לא מבינה איך זה שלא התגעגעת.
לריקוד חושני של שפתיים רכות, לגוף מתנועע בלהט.
למגע היד המלטפת עלהעור החם, למתיקות שנמצאת שם למטה.
לחום שפורץ כשאתה  בתוכי, בתוך הגוף, בתוך הראש, בתוך הלב.
לעיניים חודרות שישר רואות, מה מפריע לך ומה כואב.
אליי שידעתי אותך יותר מכולם.
לתמימות נעורים שמתפתחת וגדלה, עולם שנראה רק דרך עינינו.
לאהבה של ערב, זמן השקיעה, להתעורר בבוקר צד לצד.
ארוחות של חצות, סיגריה של אחרי ושיחות אל תוך הלילה.
נסיעות אין סופיות, כשהיעד לא ידוע, העיקר להיות ביחד.
אז איך זה באמת שלא התגעגעת?
לשנינות משותפת, עקשנות מסרבת, לרעים שלנו.  
רומנטיקה מהולה בפחד.