תחילתו של מסע כמו סופו, מרעיד גפיים ומשכר לבב.
נוף גבעות שזוף משתרע על מצע רך וחמים,
שאת חומו יונקות אותן גבעות
אשר ידיי את עבודת החימר עושות בהן.
ברגע חרישי המופיע עם כניעת האדם,
אל אוזני פעימת לב מגיעה, אט אט בתעלות גופי
עוברת ולפתע נשימתי נעצרת,
תחושה מתוקה אותי מכניעה ופעימת הלב בי ובלבבי נשתלת.
באותו רגע חרישי ומשביע, גם עיניי מבקשות להטביע,
מאותן גבעות חמות ושזופות הנשימה באה את יופייה להראות.
אומר זאת עכשיו ולא אשקר, אותה נשימה גם היא בליבי נשתלה,
ריקוד עתיק יומיין לי היא מראה ועם כל עליה כרצונה בי היא
עושה.
עם שכרות לבבי כך נפתח מסעי, אך את יופיו של יומי,
אותו אשמור לעצמי.