אסף: הלו.
אני: אסף!
אסף: היי אחי, מה המצב?
אני: אחי, אתה לא מאמין מה קרה לי! דפקתי את האוטו!
אסף: כן?! איזה פאדיחה על היום הראשון! אתה בסדר?
אני: אתה לא מבין! מה אני אומר לאבא שלי?
אסף: אל תדאג, אחי, יהיה בסדר, יהיה בסדר...
אני: פאק אחי, אני משתגע, אני לא רוצה להיות פה, אני רוצה
להעלם...
אסף: איפה אתה?
אני: אני יושב על המדרכה ליד הבית. אבא חוזר בצהריים.

שתי בנות חמודות עוברות מולי.

אני: טוב, אחי, אני אדבר איתך, אחר כך ניפגש, ביי.

שתי הבנות מצחקקות, מתיישבות לידי, מדברות על איזה בחור.
מישהי מוכרת עוברת מולנו.

בחורה א: תראי, הנה המסוממת ההיא.
בחורה ב: כן, המפגרת הזו מדוגית, אני שונאת אותה, היא כזו
סנובית.
בחורה א: תראי איך היא הולכת, כאילו קיבלה מכה בראש!
בחורה ב: חי חי חי...
בחורה א: חי חי חי...

דנה המדריכה עוברת לידנו.

אני: אני רוצה להעלם...
דנה מחייכת, שתי הבנות מצחקקות.
דנה המדריכה: כן? אז בוא איתי!
אני חושב שניה... האוטו, הכל נראה מוזר.
אני נעמד ומתחיל ללכת אחרי דנה המדריכה.
אנחנו הולכים עד סוף הרחוב, פונים איזה שלוש פניות, ומגיעים
למדרגות ממתכת שמובילות לאיזה גג של בניין בערך בגובה ארבע
קומות.

בחורה ב: אז שאלתי אותו כזה, תגיד, אתה חושב שאני מנשקת טוב?
ופתאום הפרצוץ שלו נהיה כתמתם כזה!
בחורה א: חי חי חי, כמו שמעון!
בחורה ב: חי חי חי חי...

אנחנו עולים במדרגות, דנה מובילה, אני חייב להודות - קצת מפחיד
המקום הזה.

בחורה ב: כן, אז בסוף הוא הביא לי את מס' הפלאפון שלו, אבל
כאילו, לא יודעת אם בא לי להתקשר.
בחורה א: אבל למה לא? הוא מוצא חן בעינייך, לפי דעתי את צריכה
להתקשר אליו.

הגענו לגג, הוא לא כל כך מטופח, שחור כזה, עם כל מיני תחתונים
ומגבות מלוכלכות מפוזרות על הריצפה.
באמצע הגג יש דלת מעלית גדולה. וליד, כפתור אדום עגול. דנה
מתקרבת אליו ולוחצת על הכפתור.
יש עיכוב של שתי שניות ואז מתחיל רעש מעצבן, כמו של מקרר רק
חזק, שאומר שהמעלית בדרך למעלה.
דנה המדריכה: זה ייקח איזה 10 דקות...
אני מתיישב ליד אנטנה ומדליק חצי סיגריה מכובה מהריצפה.

בחורה א: תראי, הנה בקי!
היא מצביעה לאחד הגגות הסמוכים.
בחורה ב: היי בקי!
אני נעמד כדי לראות, זו באמת בקי!
"בקי!" אני צועק, בקי תגרום לי להרגיש יותר טוב, אני אוהב את
בקי.
בקי הולכת מוזר, היא שיכורה?
היא נראית ממש לא טוב, היא ממלמלת כל מיני דברים, מחזיקה
סמרטוט מטונף ביד שמאל ומתנדנדת מצד לצד.
היא נראית לי ממש חולה.
איש שמן עם גופיה מלוכלכת: הי! את יודעת מה את הולכת לעשות
עכשיו?
הוא צועק בקול צרוד על בקי.
איש שמן עם גופיה מלוכלכת: לנקות את הקיא שלך, יא כלבה!

אני פותח את העיניים, תקרה לבנה, אני שוכב על הגב בחדר, אין
לי כוח לזוז.
אני מסתכל על השעון - השעה ארבע ושלושים... שוכח בכלל מהחלום.
אני מפהק, ותוך כמה שניות נרדם שוב.

אני מגיע למקלט עם נלי ותמי.
האם זהו המקום לאנשים שביקשו לפרוש מהעולם?
המקום נראה די מדכא, אפור כזה ומפוצץ אנשים, אבל התנאים נראים
טובים.
נלי מדלגת לכיוון הגינה ומצהירה: "יש! מציירים בגואש!" נראה
שהיא נהנית.
ותמי היא תמי, היא לא יודעת בכלל מה הולך סביבה, היא תמיד
עסוקה בלדבר על איזה בחור שהיא דלוקה עליו.
מחלקים עכשיו ארוחת צהריים, יש יותר מדי אנשים אז צריך לעמוד
כי אין מקום לשבת.
קוסקוס, חצילים ומיץ פטל.
כבר התחיל להימאס עליי המקום הזה, וחוץ מזה אני מת לסיגריה אבל
כולם פה קמצנים כי אין איפה לקנות.
עכשיו אני ממש בבאסה, אני לא רוצה להישאר פה ואני לא רוצה
לחזור הביתה.
אני זורק את הצלחת עם השאריות לפח, ומתחיל לטייל בין האנשים,
אני רואה את נלי ומחבק אותה - חיבוק ארוך ואוהב.
"אל תדאג, זה רק חלום", היא לוחשת לי באוזן.
אני רוצה לצאת ולא יודע איך, ואז אני נזכר בפלאפון שלי! אני
מחפש אותו בכיסים ולא מוצא אותו, אני רץ לדנה המדריכה.
"דנה! דנה! גנבו לי את הפלאפון!" נפלט לי.
דנה עסוקה, היא מדברת עם כמה בנות.
"הכניסה למקלט עם פלאפונים אסורה בהחלט!"

איך אני אדבר עם אבא שיבוא לקחת אותי הביתה?
מישהו נמוך עם קוצים ועגיל בגבה מחייך אליי ולוקח שאכטה
מסיגריה.
אני מתקרב אליו ושואל: "סליחה, יש לך אולי שיחה קצרה?"
מסתבר שקוראים לו שמעון.
שמעון: שיחה?
אני: כן, קצרה.
שמעון: בשביל שיחה צריך פלאפון, נראה לי קוראים לזה נוקיה,
אממ... זה בטוח מתקשר איכשהו לשיחות... שיחה לחול 012... שניה,
כן אתה צריך לקנות פלאפון.
אני: התכוונתי אם לך יש פלאפון ואני אוכל לעשות שיחה אחת. אני
רוצה לחזור הביתה.
שמעון: אז למה לא אמרת?
הוא מכניס את היד לכיס ומוציא ארבעה שקלים.
שמעון: הנה קח, אחי, נראה לי שהאוטובוס עולה קצת יותר, אבל אל
תתן להם לתקוע אותך פה! חכה למטרופלין, זה נראה לי חצי מחיר.
אני לוקח את הכסף וסופר אותו בכיס, ואז אני מוצא שהיו לי כבר
חמישה שקלים בכיס אז אני מחזיר לו את הארבעה.
אני: מצאתי בכיס חמישה שקלים! אבל תודה בכל אופן.

זהו, אני הולך לצאת מכאן.
אני הולך לכיוון היציאה ורואה את נלי רצה לכיוון הגינה.
אני: נלי!
נלי: נו, מה עכשיו?
אני: אני יוצא מכאן!
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות.
אני: רוצה לבוא איתי?
היא מחייכת ורצה לכיוון שלי.

אנחנו מגיעים לדלת הכניסה הגדולה שעשויה מפלדה.
הדלת נפתחת וחבורה של אנשים לבושים במדי עבודה אפורים נכנסים.
הם נראים מלוכלכים לגמרי.
איש במדים: מה, אתם מתכוונים לצאת?!
אני: כן! מה יש?
איש במדים: בשעה כזו? אחרי שעת החציבה? רק עוד 24 שעות תשקע
השמש, אתם לא תשרדו שם בחוץ.
איש במדים: גם לא הייתי ממליץ לכם לצאת ככה, אתם צרכים להתאמן
קודם.
אני: להתאמן?
דנה המדריכה: כן!
דנה מצביעה אל מאחוריי - מכשיר ענקי שמשמיע קולות מוזרים, מלא
נורות מהבהבות, צינורות, מסילות וכל מיני תאים משונים.
איכשהו לא שמתי לב אליו עד עכשיו.
דנה המדריכה: האנרג'י פרוידר 2004 שלנו יכין אתכם לעולם שבחוץ.
בזמנכם הפנוי אתם מוזמנים להתחיל להתאמן!

אני: זה הקטע, שהסרט מתחיל להיות דפוק.
יושב על המיטה של תמי ורואה בטלויזיה את הסרט בפעם השניה.
תמי: אני יודעת.
היא בטח ראתה כבר את הסרט הזה איזה מיליון פעם...

אני פותח את העיניים אחרי תנומת צהריים טובה, השעה שש בערב
ואני כבר קצת רעב.
אני נזכר בחלום, בחלק האחרון שלו, מתיישב על המיטה, לוקח
עיפרון ומחברת ומתחיל לכתוב קטעים שאני זוכר.
לאט לאט עוד פרטים מתגלים, אבל עדיין רוב החלום הלך לאיבוד בים
הזכרון שלי.
אחרי האוכל אני פותח את הכתבן במחשב, ומתחיל לכתוב מה שאני
זוכר מהחלום, עם שינויים כמובן.