[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
כחול

האולדסמוביל הגדולה שעטה לעבר הבניין המוזנח. גחונה השמיע
נאקות במפגש עם פסי האטה שכנראה נכשלו במילוי תפקידם. חריקת
הבלמים אל מול המבנה הותירה שאריות צמיג, ריח של גומי שהושלך
למדורה ועשן, שהשלים את התפאורה ומשך את תשומת הלב של הקהל
שהתאסף, והוא חיכה לכך. החלון הכהה ירד חשמלית כמסך החושף הצגה
והוא הפשיל את מכנסיו. שני לחיי ישבנו היו צבועים בכחול והוא
הציגם לראווה במקום החלון. הדגל בחזית הבניין השפיל מבטו
והתנופף לצד השני על מנת שלא לחזות במאורע. "בוז לכחולי המדים"
הוא צעק תוך ליטוף ישבנו. העוברים והשבים הפסיקו לעבור ולשוב
כמי שקפאו על מקומם והתמקדו באיש. מרוצה מהעניין הרב, הוא
השליך את כובעו לכביש. "ההצגה היא לא בחינם, אך אפשרי גם כפיים
" המשיך להתגרות בנוכחים. שני שוטרים, שהוזעקו מהתחנה, נאלצו
לחזור על עקבותיהם כיוון שהאלדסמוביל החבוטה כבר המשיכה,
מרעישה לאורך כל הדרך, דומה לבעליה.

יומיים לפני תקרית החשפנות - מספרי הברזל נשענים בכבדות על
כרית הקטיפה האדומה, כשהמנהל לוקח את הכבודה ומעבירה לכבוד ראש
העיר. "הנני מתכבד להכריז על פתיחת התערוכה 'חיים ומוות'.
תערוכה נפלאה לכל הדעות, כפי שתחזו עוד מעט, המקבלת נופך
ייחודי במדינתנו המשלבת באופן קיצוני חיים ומוות, שחוק ודמע,
גזירת סרטים חגיגיים וסרטים שחורים, מלחמה ושלום...".
"שיגזור כבר את הסרט המזויין" חשב לעצמו "כל האמנים המסחריים
הללו שמלקקים לממסד וזוכים למשכן של כבוד" הוסיף לעצמו. הוא
התרוצץ בחדרים הלבנים, הסטריליים, כעכבר מסומם המחפש את היציאה
או לפחות את הגבינה הצהובה המיוחלת. "שום מחאה, שום אמנות, אין
פריצת דרך, למעשה אין דרך, הכל הפך לרייטינג". מחשבותיו שטפו
את מוחו והכאיבו לו כפטישי מכונת הכתיבה המטביעים בכוח מחשבות
על דף הנייר "רק חסר שליד המוצגים ישימו מכשיר מדידה וכל
המבקרים ידרגו מאחד עד עשר. אנשים מסתובבים כאן כבקניון עם
שקיות צבעוניות ומרשרשות, מחפשים לרכוש מעט אומנות. זה צריך
להכאיב להם, להכריח אותם לפתוח את הראש ולחשוב כמו שאף פעם לא
עשו, ולא מבצעי קנה שניים - השלישי חינם." הוא הוציא יריעת בד
בגודל שני מטרים,שעליה הוגדל פרצוף של אדם משועמם שבולע את
העולם בפיהוק חושף שיניים. הוא חיפש מסמר ולאחר שהתייאש
מלמצוא, הוריד מוצג אחד שדמה גם כך לאחיו המשוכפלים ותלה את
חוות דעתו על הקיר הלבנבן. "שעמום זה יותר גרוע ממוות" החל
לצרוח מספר פעמים. האמן, שתמונתו הוסרה, הגיע במהרה ונחרד
כשאותו האיש הציע לו פלפל חריף, ששלף מכיסו, כדי שיצירתו תהיה
יותר חריפה ומעניינת. "למען האמת, במצב שלך כיום אני מציע
שתדחוף אותו לתחת. ההשפעה יותר מהירה..." הוא לא הספיק להשלים
את משנתו האומנותית, כששני השומרים אחזו בידיו וליוו אותו, או
יותר נכון גררו אותו מחוץ למוזיאון. הוא הושלך למדרכה כשיריעת
הבד בעקבותיו.

יום לפני תקרית החשפנות -  הוא חזר למוזיאון בלווית תרמיל שחור
גדול שעבר את הבדיקה הבטחונית. מאות אנשים כבר חיכו בתור
שהתפתל. מחכים לשאוב נושאים לשיחות הסלון שלהם בבתי הקפה.
תעודת אגודת האמנים הקנתה לו את הפרוטקציה המיוחלת לעבור על
פני כולם. "חבורה של שוטים. עבדים לטעמם של יחידים החושבים
עצמם לסגולה" חשב לעצמו. אין הרבה אנשי שיחה שעימם הוא מתקשר
ולפיכך הוא בעיקר חושב ומפליג למעמקי נפשו המיוסרת. הוא התמקם
באחד החדרים והרכיב קופסה שחורה עם פתח קטן המספיק רק להכנסת
יד. היא התקרבה אליו. בלונדינית מרחוק. גבוהה באמצעות עזרה
טכנית שכללה פלטפורמות ועטויה בגדים יוקרתיים, שנמתחו לאורך
גופה. "מה אתה יכול לחדש לי?" שאלה בחצי חיוך משועמם. "את
יכולה לתת יד?" שאל בדו-משמעותיות. היא קרבה את ידה ודחפה לעבר
החור. הנוזל היה חמים והעביר צמרמורת  בגופה. "מוות. אי אפשר
לראותו אך אפשר להרגישו" הסביר למרות שלא שאלה. ידה המשיכה
לשוטט בנוזל הסמיך עד שקפצה כנשוך נחש. "מה זה?" שאלה ביראה
בעת שנתקלה בדברים קשיחים. "אלו עצמות" ענה "של תרנגולות" ניסה
להרגיע. היא הוציאה את ידה, האדומה מדם, יש להוסיף. "גם של
תרנגולות" המשיך להוסיף. הוא הושיט לה מגבת על מנת לאוששה.
"ומה עם החיים?" החלה למתוח את החבל, נהנית באופן מזוכיסטי.
"הרי התערוכה היא של חיים ומוות". הוא חייך, החל להתיר את
חגורתו, משך את רוכסנו והחל לאונן בשצף קצף. אברו התמתח כמקל
קסמים, כשידו מחליקה מטה ומעלה מחכה שהשפן יצא, תוך התמקדות
ביפהפיה, מה שגורם לכל הפעילות להיות הרבה יותר מהירה. היא
פצחה בזעקות. "חכי מעט ותראי את החיים פורצים להם" אולם היא לא
המתינה וברחה. הפעם הם לא היו שני שומרים, אלא שני שוטרים
שגררו אותו, לא למדרכה, אלא לעבר התחנה. התערטלות בפומבי כך הם
קראו לכך. אומנות הוא קרא לכך. מפקד התחנה שלח אותו לצנן את
אומנותו בתא. הוא הלך מלווה בשני שוטרים. המסדרון היה ארוך
והמנורות שהשתלשלו מהתקרה הגבוהה הקרינו תמונה אפלה של החיים.
הדלת נסגרה מאחוריו, הוא נותר לבדו ופתאום הוא התגעגע לליווי
הצמוד. הוא עלה לדרגש העליון, ניסה להמנע ממגע כלשהו עם שאר
שוכני התא, התכסה כולו וחיכה לגאולת הבוקר. דרך השמיכה
המחוררת, הוא ראה את הירח, שחולק למספר רב של חלקים על ידי
הסורגים, צופה עליו מלמעלה ומנסה להרגיעו. את הלילה הוא בילה
בחברת אנשים שמעשיהם הם מעשי אמנות בתחומים שונים שהחברה לא
מכירה בכישוריהם.
בוקר. הוא מחה בידו את קורי השינה שבקושי החלו להיתוות. הוא
ישן בבגדיו, פחד להורידם ולכן היה מוכן תוך שניות לצאת לדרך אל
החופש. האולדסמוביל הישנה והטובה חיכתה לו בחוץ. "הבאת את מה
שביקשתי?" שאל את חברו הנהג שאליו טלפן בשיחת הטלפון היחידה
שלו. הנהג הנהן בראשו והצביע על פחית הצבע הכחולה."תיסע
בינתיים ותעשה עוד סיבוב מסביב לבלוק עד שאהיה מוכן". החלון
עלה חשמלית, כשהוא סיים את הצגת היחיד שלו מול תחנת המשטרה.
"שלא תעז לשבת עם התחת הכחול שלך על המושבים מעור" הזהיר הנהג.
"סע, סע, יש לך...". הוא שלל את דברי הנהג.
רעש של מים שוצפים קרע את השקט של הבוקר. הוא יצא מהשירותים
כשהעיתון המקופל תחת בית שחיו מדווח על אמן המחתרת שהצליח לחרב
את התערוכה. "יש לי צבע חום" אמר לחברו. הם החלו לעבוד על
יצירה שכולה מורכבת מצבעים מהטבע. הצנצנת עם הצבע האדום היוותה
עדות אילמת לצעקות שהתרחשו שם לפני מספר שעות. הוא  פשוט שונא
מזרקים. הדשא ביצירה יהיה מורכב מעלי גראס. בדיחה פרטית שלהם
בתקווה ששומרי החוק מבינים הומור. "תמרח את החום בידיים" הורה
לעוזרו, חברו. הם היו שקועים ביצירת המופת שלא הבחינו שמישהו
הספיק להיכנס ולהסריח את המקום במקטרת. "אני מבקש. רק סמים. לא
סיגריות ובטח שלא החתיכת עץ  התקועה לך בפה כמו זין רפוס שיורק
עשן במקום שפריץ לבן שטוב לשיניים" נזף בו האמן. "אין לי הרבה
זמן, אז אני מקווה שנסגור את העניין מהר". ענה איש העסקים
שניחוחות המקטרת השתלבו בבושם היקר שהדיף ממנו והשלימו מראה
מחויט למשעי. המקום היה האנגר ענקי שעוצב על פי שגיונותיו של
האמן. הוא סגר בו כוכים קטנים ליצירות, לעבודה, לשינה, לזיונים
ולמסיבות. למסיבות שלו כל העיר הגיעה. פרטייה גדולה שלעולם לא
נגמרת. מועדון אפלולי שבו מותר הכל, עפוף עשן חוקי ולא, זרקורי
אורות צבעוניים מעטים המופנים לעבר הכוכים  ומאירים את האבנים
הירושלמיות הישנות המשתלבות עם החדש. האלכוהול נשפך כמים
מהבקבוקים ונשפך חזרה מפיות השיכורים, כשאת הכל מלווה  מוזיקה
רועשת מזוינת ברמקולי ענק. שם הוא ערך תצוגות אמנות כשיצירותיו
מקשטות את החלל. "אני  מעריץ גדול שלך" הסביר איש העסקים את
בואו, "אני רוצה לקנות את כל מה שיצרת עד היום. אני אקים
גלריית ענק שכל תכליתה לפרסם אותך. כולם יכירו אותך. כל העיר.
כל המדינה. אנשי מחו"ל יגיעו. אתה ענק, גדול מהחיים..." חידד
איש העסקים את אמירתו. "אתה רואה את שער הברזל האימתני. עיצוב
שלי מגרוטאות של מכוניות שנהרסו בתאונות. רק מתאונות עם הרוגים
לקחתי את הברזל בעודו הוא חם." ענה האמן בלא שום קשר. איש
העסקים התקרב לשער עליו נצרב המשפט "שער גן-עדן". "עכשיו רק אם
אתה יכול לסגור את השער" המשיך האמן. "בוודאי" ענה איש
החליפות." לסגור מאחוריך" הטעים האמן. "רק דקה, זה מה שאני
רוצה" ניסה האיש את מזלו "רק דקה". לאחר שעה קלה הוא יצא
בלווית מסמכים חתומים. הוא שילם לאמן במזומן, אך לא לקח את
היצירות. אלו ינתנו רק אחרי מותו של האמן, כשבינתיים יכול
לעשות בהם כל שחפצה נפשו מלבד למוכרם, מה שגם כך לא היה עושה
בחיים." נאכל ונשתה היום כי מחר נמות, לא?" אמר לעוזרו שהנהן
בהסכמה.
"איזה יום יפה" אמר לעצמו כשפתח את שער הברזל של מבצרו ונתן
לשמש לחדור לחייו. הוא פרש את ידיו לרווחה כשכדורי המתכת פילחו
את חזהו. הוא צנח מיד כשדמו מלטף את הרצפה. "איזה יום יפה למות
בו" הספיק למלמל לעצמו.
גלריית הענק נפתחה, אנשים רבים באו. מהעיר, מהמדינה וגם מחו"ל
עמדו בתור תחת השמש הקופחת מעל. ליצירות המוכרות התווספו שתיים
חדשות. החולצה המחוררת וחתיכת הבלטה המוכתמת מדם. "יסוריו של
אמן" כך קראו ליצירה.
"עשרת אלפים דולר. פעם ראשונה, פעם שניה, פעם שלישית. נמכר"
הרעים הכרוז בקולו כשהפטיש פגש את השולחן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Z is not dead
Z is not dead




קולות מהפגנת
המחאה על
השמועות על מותו
בטרם עת של Z.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/8/01 22:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה