ובדיוק שהכל התחיל להיות בסדר
זה קרה.

ופתאום שהתחלתי להרגיש
זה פגע.

והכל התמוטט
ברגע.

והכל נהיה מת
ומהר.

וזה קרה.
וזה פגע.
ומהר.

אך הדרך למטה
לא היתה מהירה.

והדרך למטה
לא פגעה.

היא הקהתה חושים.
היא הצהיבה רגשות דלוקים.

ובאיטיות,
בשיטתיות מפחידה,

הדרך למטה
היתה הדרך האחרונה.

הדרך שמובילה רק למקום אחד.

ואתה לא יכול לעצור
ולשתות משהו חם.
או לנוח.
או אפילו לחשוב.

הדרך למטה מובילה רק למקום אחד.
למקום של מציאות אחרת.
משכנם של רגשות מבוזבזים ובטלים.

וקר שם.
קר שם כל כך.

ושם אתה לבד.

עדיין.

כפי שהיית בתחילה.

והשמש שם זורחת.
ויש שם אהבה.
ויש שם הרבה אנשים,
חלקם אפילו נחמדים.

ויבוא יום, עוד יבוא יום
שאני אגש שם לשער,
והשער תחת אבטחה כבדה
מאין כמותה.

ואני אטפס עליו
ואני אברח.
ואם ירו בי.
לא אפחד.

לא

אפחד.




חורף
1998