אני שומע את ה"פלופ" הראשון, ומיד מזהה את הקול החלול הזה. אני
דופק במקום פזצט"א, ושאר הכח עושה כמוני - מפקדם הנערץ. כולם
קופאים במקום, וכשהתאורה מתחילה לקלוח אף אחד לא מופתע. השחור
חוזר לצבוע את הלילה, ושוב חושך. אני מסמן לכולם לקום,
וממשיכים בסדר תנועה. המ"פ צועק עלי בקשר, מדרבן אותי להגביר
קצב. אני מאשר שקיבלתי, ומניח מארב חפוז לעשר דקות. שהחבר'ה
ינוחו. עושה תצפית מפקדים, מזהה לכולם את המטרה. מאגף מימין.
תנועה שקטה, מבצעית, אבל פתאום, משומקום (בעצם מכן-מקום -
מהיעד שלנו) נפתחת עלינו אש תופת. איך לעזאזל זיהו אותנו? אני
צועק לכולם "קדימה להסתער", החבר'ה חוזרים על הפקודה, ומתחילים
לרוץ. אנחנו שוטפים את היעד. מי שנמצא שם, כבר לא יצא משם
בחיים. אני מסתכל ימינה ורואה את קורנבליט נופל פצוע. קורנבליט
הזה. חייב להיות יוצא דופן. מאז הטירונות הוא חייל בעייתי. נו
טוב, בחזרה לבסיס נפתח אלונקה.
נשכבים מאחורי מחסות, סורקים לאחור. אני בודק את הכח ("כן",
אני אומר לקשר שלי, "אני יודע שקורנבליט פצוע"). אני פותח פנס,
פורק לחבר'ה את הנשקים, אומר להם לפתוח אלונקה. עוד 3 דקות
הרעשה.
הנסיגה מתבצעת כמו שצריך, אבל אז נתקלים בצהוב. כוס אמק עם
האב"כ הזה, אבל מה לעשות, קשה באימונים, קל בקרב... החבר'ה
מקללים את אמאמא שלי, אבל זה לא יעזור להם. מה שסבתא שלי עשתה
(או לא עשתה) לפרנסתה לא ממש ישכנע אותי לחזל"ש את העסק.
מגיעים לבסיס, מקלחת ולישון. עוד אימון עבר.  מחר יוצאים.
                       
הרכבת מגיעה לתחנה. אני עולה עליה, מתחיל בניתוח שטח. קרון חצי
מלא, אבל אין יותר מדי בנות. ממשיך בסריקה (נשק לא מלווה מבט,
אל תגזימו), ופתאום - בינגו. זוהתה מטרה. אני מיד מקבל תמונת
מצב - בלונדינית, עיניים ירוקות. שיער מתולתל כזה, ג'ילג'ולים.
חיילת, שרוך אפור. טוב מאד, אני צריך מש"קית חינוך, זה באמת
תחום בעייתי אצלי.
מבצע הערכת מצב. אני לבד. היא לבד. מולה יושבת מישהי, אבל היא
לא נראית קשורה (אם היא היתה קשורה זה היה אפילו יותר מעניין,
אבל נעזוב את זה). אני מחליט לנסות לכבוש את היעד. אני משפר
לכיוון המטרה. שואל אותה אם אפשר לשבת. היא עונה שכן. אוקיי,
אני אומר לעצמי, עכשיו קצת רציפות והמשכיות, קצת יוזמה, ויש
ניצחון. שואל אותה לשמה. דנה, שם יפה. יש גם מפה כזאת.
מפתח שיחה, ההתקדמות מבטיחה. אני מחליט להסתער. שואל אותה אם
יש לה חבר, היא עונה שכן. (אחחח... כדור ביד... נפצעתי, אבל
ממשיך - דבקות במשימה, אתם יודעים). שיט, מזהה את התחנה שלי.
אין לי זמן, חייבים לפעול. שואל אותה אם אפשר לקבל את המספר
טלפון שלה (כשאני מסתמך על עקרון המלחמה הידוע - חבר זה לא קיר
ואני... אני פטיש אויר, אתם יודעים...). היא מיישרת מבט,
מחייכת, ואומרת בנועם: "לא!". בום. כדור בראש. נכשלתי במשימה.
נפרד ממנה, יורד בתחנה, ומחפש מטרה חדשה. בסוף אני אנצח, אני
מזכיר לעצמי.