והדם ניתז ממני
אלייך,
ובחזרה.

אל תוך עצבותך
אל תוך כאבך
אל נפשך.

אבוי לי שאני
מותיר לדם להתיז עלייך
יקירה.
אבוי לי שאני מותיר לך
להמשיך להיפגע,

להיפצע.

אך חסר אונים אני
יודעת את היטב
שכל רצוני הוא שכאבך יעלם
שהטוב יאיר לך פנים.

לא אוכל לעזור לך ודאי
זאת עובדה מצערת.

אך את טעם הדם,
אשאיר למזכרת.

לבל תשכחי,
שניסיתי,
כשלתי,
אך אותך
לא שכחתי.
לא הדחקתי.          

נצרתי.


מוקדש לך אהובתי הראשונה, אני מוקיר לך תודה, על שהנצחת
את אנוכיותי, נתת בי מכה הגונה, אולי אף את נפשי הצלת.