407
22.12.2002

מעולם לא אהבתי לשחק סוליטייר. לא, זה בהחלט לא אחד המשחקים
החביבים עלי. תמיד נראה לי משעמם למדי - להעביר קלפים מפה לשם,
להעביר קלפים משם לפה. תמיד נראה לי חסר טעם. אפשר לעשות בזמן
שלך הרבה יותר מלשחק סוליטייר. אפשר לשחק מלחמה או פוקר. אפשר
לשחק לבבות, או לברוח במשחק אחר. ובכלל, לא חסרים משחקים. אפשר
לשחק מונופול, ואפשר לגמור ת'חודש, ויש גם סיכון, שבץ-נא או
שח.
בהחלט, יש הרבה משחקים שתוכל לשחק, ואני מעולם לא אהבתי
סוליטייר. למרות זאת אני משחק סוליטייר. מדי פעם מזדמן לי אחד
המשחקים האחרים, מדי פעם אני יוצא ומסתכן במשחק, ובהחלט נהנה,
ולפעמים אפילו מנצח, אבל תמיד אחזור לסוליטייר.
מדוע לי, נשאלת השאלה, לשחק במשחק שאינני נהנה ממנו? מדוע לי
לבטל את זמני המוגבל בעשיית מעשה שאין לי בו חפץ או תועלת?
ובכן, התשובה על כך, לצערי, נעלמה מעיני. אולי פשוט התרגלתי,
עם השנים, לשחק סוליטייר. הקלפים תמיד שם, ולא צריך לחכות לבן
זוג, ואין סיכוי שירמה. אף אחד לא ילחיץ והזמן הוא שלך. לא
צריך לתכנן ולתחמן, לא צריך לזמום, לא צריך לדאוג, צריך רק
לחשוב. וגם אם אפסיד, אפסיד לאלוהים, או לעצמי... כי בסוליטייר
אף אחד לא נפגע, וכשהמשחק נגמר אין סיבה לזכור אותו, ואין הרבה
מה ללמוד על האדם שיושב מולך. אתה כבר מכיר אותו. הוא אדם עייף
ומשועמם, שמשחק סוליטייר.
ואם תשאל אותו לשמו, ואם תרצה להצטרף, יאמר לך - סוליטייר
משחקים לבד, לבד.
אני אפילו לא טוב כל-כך. למען האמת לא זכורים לי הרבה משחקים
שסיימתי. אני משתעמם מהמשחק ומוותר.
כפי שאמרתי, אני לא אוהב סוליטייר. מעולם לא אהבתי סוליטייר.
אך עם השנים, היה לי הרבה זמן לחשוב, בין ערימה לערימה, טריפה
לטריפה, והגעתי למסקנה מצערת...
שגם אם אני לא טוב בסוליטייר, וגם אם יש משחקים אחרים, וגם אם
הם רק מחכים לי, שאך אטול את הקוביה ואצטרף, וגם אם ארצה
לפרקים, תמיד אחזור לשחק סוליטייר. כי גם אם אני לא אוהב
סוליטייר, סוליטייר הוא המשחק שלי, ותמיד יהיה המשחק שלי. אין
לי תקווה לנצח או להפסיד, לזכות או להכשל, ללמוד, או ליהנות.
אני רק מחכה שהמשחק יגמר.