הצצה בשעון, בודקים מה השעה. 08:00 בבוקר.
כשאתה בשער השרשרת - שער הכניסה הראשי להר הבית - אז חוץ מדלת
ענקית וירוקה שמזכירה לך שאתה בצבא והמסגרת של המשקפים שלך כל
מה שאתה רואה זה אבנים, ולא סתם אבנים. אבנים מעצבנות כאלה!
מלבניות, גסות, בצבע אוף-וייט עם כתמים חומים ואפורים ואתה
חושב לעצמך "איך הגיעו לכאן כל האבנים האלה?" ואז אתה מתחיל
לפזם לעצמך, בשקט, את השיר הזה שכולנו למדנו בגן:

- "אם בהר חצבת אבן להקים בניין חדש..."

ואז המוח מתחיל עם הקונוטציות שלו. פתאום מתחילים לעלות לך
דמויות מרחוב סומסום, ופרפר נחמד, וקישקשתא, ולא לוקחים מפתח
של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי, ובחלום נפגוש את טיפטיפ
(טיפטיפ?!) ואת חברה הטוב טיפטיפון (טיפטיפון), ואכלת פלפל -
שתה מיץ! ובעוד היותך צף בנעימים בנבכי ילדותך המקסימה ומתרפק
על הזמנים שהיו, מתעופפת לה אבן, אמנם פחות גדולה ממה שהתרגלת
לראות בהר הבית, לבנה כזאת עם שפיצים, וחולפת מיקרומילימטרים
מאותו חלק בגופך שאחראי להכניס אותך ואת אשתך לעתיד לועד
ההורים.
כאילו שחסרות לי פה אבנים! מזל שהערבים לא יודעים לכוון. זה
יכול היה להיות כואב... את הריץ' את הרץ' את הריצ'רץ' נפתח
ונראה עולמות משונים ואם מתחשק לך לפעמים לבוא ולפתוח את דלת
הקסמים אז בוא ואתן לך מפתח, תכנס ותהיה אורח. זה ממשיך לבוא
לך כי האבן ההיא, היא עניין שבשגרה כשאתה בהר הבית, ולירות
במיידה האבן, אפילו אם הוא עדיין בטווח ראייה, אסור בתכלית
האיסור, וגם אם היה מותר - לא היית יורה. לרוץ ולתפוס אותו
אסור לך כי אתה שומר על השער. לזרוק אבן בחזרה...? נו באמת! מה
אני, ערבי?! אז אתה קולט כמה חסר אונים אתה, וכל מה שהם צריכים
להבין זה שאם הם יבואו עשרים ערבים, כל אחד עם שתיים-שלוש
אבנים ביד, אז סביר להניח שההלוויה שלך תתקיים מחר, או תקבל
מהממשלה שיכון קבע בבית לוינשטיין, תהיה צמח לכל החיים ויבוא
קניבל צמחוני ויאכל אותך. אבל אז אתה נושם לרווחה. הם הרי
ערבים. הם בחיים לא יקלטו את זה. (בוקר טוב עולם. מה שלום
כולם? אני יורד מן החוטים. אני כבר ילד אמיתי, כמו כל
הילדים.)

אתה מתקשר לאבאמא. (קוראים לי קשקשתא. קשקשתא זה שמי. כמעט
ושכחתי - שלום!) אין תשובה. אנא נסה שוב מאוחר יותר. מי יודע
אם יהיה לי "מאוחר יותר"? נו מילא. הפסד גדול לאנושות. פחות
אחיעד סער אחד. כמוני יש 12 בגרוש (באנגלית זה נשמע יותר טוב).
בסך הכל קיצור פז"מ לדרגה הבאה ופינוי תקן לפראייר הבא שרוצה
לשמור על הר הבית.

אבנים מלבניות וגדולות בהר הבית. בהתחלה אתה שונא אותן. אחר כך
אתה מתרגל אליהן. בסוף אתה מתחיל לחבב אותן, אבל אתה תופס את
עצמך לפני שאתה ממש אוהב אותן. אתה מתחיל לנהל איתן שיחות...
"היי רוק, מה המצב? ומה שלומך היום, אבנסטון? מתי החתונה עם
בזלת? סלע! שנים שלא ראיתי אותך. אני רואה שיש לך שפשוף חדש פה
בפינה, דווקא יפה. יש חדש? שום דבר לא השתנה באלפיים וקצת השנה
האחרונות את אומרת? לא נורא. בעזרת השם תעברי דירה במלחמה
הבאה. תגידי, לא כבד כל הקיר הזה שבנו עליך? אני לא חושב
שהייתי מחזיק מעמד כל כך הרבה זמן עם קיר על הראש שלי, אה וגם
רציתי לשאול אותך, לאבנים יש ראש? לא אני לא רומז שאת נראית
כמו ראש של גרוזיני, רק שאלתי כי זה מעניין אותי... טוב טוב אל
תתרגזי, תקשיבי, אני צריך ללכת, נדבר כבר."
זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו. אבנים עם רגשי נחיתות, ועוד כלפי
גרוזינים. יאן צידרן צידרן צידרוני התחתן עם ציפה דריפה
ימפמפוני.

הצצה בשעון. 08:14 בבוקר. רק עוד 586 דקות וזהו. מוזר. 586
(לפנה"ס) זאת בדיוק השנה שבה נחרב הר הבית. האבנים מנסות להגיד
לי משהו, אבל את מי זה מעניין. (החתול שמיל הוא משהו לא רגיל,
החתול שמיל...) מצידי שיתרומם כל הר הבית לאוויר בפיצוץ מחריש
אוזניים. אז אני אוכל להתרחק כבר מהאבנים האלה, שמופיעות לי
בחלום ומשגעות את כל התאים האפורים שעוד נשארו לי.
מנתקים את המוח, שומרים על הגב, מסתכלים קדימה ומונעים
מיהודים, תיירים ובזיק ויויו גם להיכנס להר שבו תתחיל עוד מעט
מלחמת העולם השלישית.
אתה מתחיל לחשוב. למה אני בשער הזה? לא יכלו להציב אותי בשער
אחר? קול חרישי, חנוק, מתנצל כמעט, מזכיר לך שבכל השערים של הר
הבית זה אותו דבר.

בסוף זה נגמר איכשהו. אתה לא מאמין, דמעות עומדות בעינייך.
יאללה - לעוף מפה כבר. צריך ללכת לחנות ולקנות קצת שפיות כדי
שנוכל לשרוד את השהיה במחיצת האבנים המרגיזות של הר הבית גם
מחר. יום ראשון, שני, שלישי כל יום נמשך שנה. רביעי את חמישי
נותן במתנה. זחל זחלילי, זחל זחלילי. רוצה לקנות את הספרה
שמונה? מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני. פססססססס... אתם
שומעים את זה? עוד שבוע נשרף. לילה טוב ילדים. לילה טוב דוד
הליקופטר...