כשהיא נולדה השטן כבר לקח לאמא שלה את השדיים, כך שלעולם היא
לא טעמה חלב אם, אף פעם לא הרגישה את תחושת הכוח בכך שהיא
בוחרת אם לנשוך את קצה הפטמה בכל כוח פיה חסר השיניים או פשוט
לשאוב את החלב החם ברוגע. השטן לקח לאמא שלה אותם כי היא הייתה
צריכה לשלם על מה שהיא עשתה, הזונה. אחרי שהם נלקחו ממנה
השליחים שלו כבר הזהירו ואמרו שהם יחזרו ויקחו ממנה חלק חלק,
עד שהיא תשלם על כל מה שהיא עשתה, וכך היה. הזכרונות היחידים
שלה מאמה היו ההתפרקות שלה, השטן ששלט לאט לאט בכל חלק מגופה
הצנום, כי היא הייתה צריכה לשלם, כך חזרו ואמרו לה שוב ושוב.
בסוף אמא שלה מתה. לא יכלה לעמוד יותר בחובות והתפרקה, והשאירה
אותה לבד, הזונה, כי לא היה לה אבא. אבל היא התמודדה, הלכה
למשפחה חדשה, כבר התחילה לשכוח את הצל הזה, שילד אותה, בנס.
כן, אף אחד לא האמין שהיא תשרוד, המצב של אמא שלה חייב לידה
מוקדמת אבל למזלה היא הייתה מהירה וכבר נשמה בעצמה כשנולדה, רק
חום היה קצת חסר לה.
היא גדלה, נורמלית. חכמה, מוכשרת, עם חברים, אבל היא לא שכחה
דבר אחד, דבר שלא נתן לה לישון טוב בלילות, שרדף אותה בכל
מקום, הידיעה.
היא הייתה בת שלוש בהלוויה של אמה, בקושי מבינה מה קורה סביבה.
פתאום, כשלשניה אף אחד לא השגיח עליה ניגש אליה איש עם פנים
מפחידים, גבוה, או לפחות כך נראה לה בתור ילדה בת שלוש, ולחש
לה: "יבוא יום ואת תשלמי על מה שהיא עשתה, הזונה." הוא הלך,
אבל הזכרון לא.
גיל 20, פחד מוות. היא ידעה לפי הסיפורים שאמה הייתה בגיל הזה
כשהיא התחילה לשלם. יום אחד היא קמה עם החלטה, היא לא תתן לו
לנצח, היא תלחם, עד שהוא יבין. ובאמת, כשגילו שהוא בא לדרוש את
השדיים שלה היא לא נתנה לו, עשתה הכל וניצחה, לפחות בחלק, אחד
מהם היא הצליחה לשמור לעצמה. אבל הוא המשיך לדרוש והיא נלחמה
שוב ושוב, על כל חלק מהגוף השברירי שלה, שרק נחלש עם הזמן,
שכמעט איבד תקווה. ובסוף היא ניצחה. פשוט, יום אחד הוא נכנע.
חיוך דק, חלוש, היה על הפרצוף שלה. קירחת, קרועה מבפנים ומבחוץ
אבל עם חיוך. אבל החיוך לא ירד, פשוט נשאר תקוע על הפרצוף שלה,
קר, מת. אז לקחו אותה, כי היא לא הצליחה לצאת מזה עד היום שבו
היא מתה.
היא טעתה, הוא ניצח. את הגוף השאיר, אבל את הנשמה לקח.