הג'יפ הצבאי הפתוח זחל באיטיות במעלה הגבעה. הוא אחז במושב
בפחד, רואה בכל מהמורה פתח להתהפכות קרבה. שעת בוקר כל כך
מוקדמת, כשהאור עדיין מהסס להראות את פרצופו, לא מתאימה לבני
אדם. וגם לא לג'יפים. אם הג'יפ הזה רוצה לגמור את חייו, זה
הזמן הכי מתאים בשבילו. הוא הביט על יוחאי, נוהג בג'יפ מלא
חיות ומרץ, ממש נהנה מהטיפוס המייגע. גם עכשיו, חמש עשרה שנה
אחרי שכבר סיים את השירות הסדיר שלו בצבא, עדיין לא הבין איך
אפשר להיות ערני כל כך בשעות מוקדמות כל כך, במזג אוויר קר כל
כך. זו אחת הסיבות שלא הסכים ללכת לקורס קצינים. לא הצליח
לדמיין את עצמו בארבע לפנות בוקר עומד ערני לגמרי מול חבורת
חיילים מנומנמים ומחלק הוראות. תמיד ראה בקצינים האלה סוג של
אנשים שהתגברו על חולשות אנושיות בסיסיות בעזרת הרצון לכוח
ולכבוד. בשל כך העריץ אותם, ובשל כך גם סלד מהם.
הקור המדברי חדר לעצמות. כרגיל שכח ללבוש את הגטקס שהביא
במיוחד מהבית. בחושך הגמור של האוהל הוא בקושי הצליח למצוא את
המדים. יכול היה לבקש את הפנס מיוחאי שהתלבש במהירות ובצורה
מסודרת, אבל התבייש. הרפה לרגע מהמושב על מנת להדק את החולצה
שנפתחה אבל חזר לאחוז בו במהירות כשהתקרבו למהמורה הקרובה.
ניסה בכוח לעצום את העיניים על מנת לא לאפשר לגרגירי החול
המדבריים לחדור אליהם, אולם ללא הועיל. היה להם רק זוג משקפי
אבק אחד, ומכיוון שיוחאי נהג בג'יפ, הוא היה זכאי להן. פקח את
העיניים והביט הצידה אל המרחבים. שממה. שטח אימונים חסר חיים.
מוות. הסיט את המבט אל יוחאי, אוחז בהגה בחוזקה, והחזיר את
המבט קדימה, אל גרגירי החול.
הוא ניסה להתקין את מכשיר המדידה בזמן שיוחאי עשה קפה. האצבעות
לא נענו לו. בקושי הצליח לקפל אותן על מנת להחזיק את הפנס.
נזכר בשירות הסדיר באותו לילה בטירונות כשהסתערו בחוליה על
מטרות קרטון. הוא הצליח להיעלם לרגע מאחורי שיח קטן על מנת
להשתין. אבל המתכת הקרה של הנשק שיתקה את אצבעותיו. הוא לא
הצליח לפתוח את הכפתורים המעצבנים של המכנסים. שמע את אנשי
החוליה צועקים את שמו, ופחד - מהחברים, מסמל המחלקה ומעצמו.
אז הוא השתין; ובכה; וחזר. הוא התקרב אל אש הגזייה של יוחאי
והצמיד את ידיו אל האש. יוחאי הביט בו בהבנה. חזר אל מכשיר
המדידה. בדיוק אותו מכשיר עליו למד לראשונה בשירות הסדיר. היה
עליו לעשות שורה של פעולות בסיסיות על מנת להצפין אותו. את
הפעולות למד בקורס במשך כרבע שעה, ומאז עבר כעשרים ימי ריענון
וכעשרה אימונים עם אותו מכשיר עצמו. "הקפה מוכן", יוחאי צעק
בעליזות. הם היו צוות מדידות של חמישה בסדיר בחיל התותחנים,
אך עם השנים נשארו רק הוא ויוחאי בצוות. כבר הוקמו צוותי
מדידות שמשתמשים בטכנולוגיה חדישה יותר, אך הצמד שלהם נשאר
היחיד שעדיין עבד עם המכשיר המיושן. "הקפה מוכן", יוחאי הפתיע
אותו מאחור ולחש באוזנו, "בסוף עוד אני אחשוב שאתה נהנה להתעסק
עם הגרוטאה הזאת".
הם התיישבו על מכסה המנוע של הג'יפ נהנים מהחום שעדיין עלה
ממנו. "איזה נוף, איפה יש לך דבר כזה באזרחות?", יוחאי אמר. רק
עכשיו הוא שם לב שגלגל השמש מתחיל למלא את השמיים. זריחה. הוא
שכח שיש דבר כזה. משהו בתוכו סירב ליהנות מהנוף. התקשה לחבר
נוף עם שירות צבאי. מרגע שלבש את המדים, הטבע הפך מייד לתשתית
שעליה יש לפרוס את כלי ההשמדה השונים. עץ חדל להיות עץ והפך
לנקודת מסתור בשעת הסתערות. בקעה קטנה בין שתי גבעות חלקות
הפכה להיות מקום אידיאלי לפריסת סוללת התותחים. אגם מים צלול
הפך להיות מקום מרבץ של יתושים שבטח יקשה על השינה בלילה. שמש
שעולה במלוא הדרה סימנה תחילתו של יום לוהט עם מים חמימים
בג'ריקנים השחורים. לא הצליח לחבר בין תחושת החופש האינסופית
שעולה מהיופי הפראי של הטבע, לבין מכונת הצבא המסודרת שהיה חלק
ממנה. העניש את עצמו על היותו חלק מהמכונה הזאת. הביט ביוחאי,
לוקח לגימה מהקפה, ומתהפנט מהמראה. אולי זה היה עוד מאפיין של
קצינים. הם לא התנתקו מההנאות האנושיות הקטנות גם בהיותם חלק
מכלי המלחמה הזה. הם קיבלו באהבה את העובדה שבאישיות שלהם יש
מקום גם לאלמנטים כוחניים וגם לעדינים. זה אולי מה שהפך את
יוחאי לאדם טוב ממנו, יעיל יותר לצבא ובכך גם לחברה. ראה בחוסר
היכולת שלו להכיל בתוכו את שני המרכיבים בו זמנית. סוג של
חולשה, של מוגבלות.
הוא הביט אל הבקעה שנתגלתה למרגלות הגבעה. עשרות גבעות, חלקן
גבוהות יותר מהגבעה שהיו עליה, עטפו את הבקעה והקיפו אותה כמו
שבט ברברי שרוקד סביב סיר האוכל במין ריטואל פולחני. הגבעות
חיכו. המתינו בציפייה לאימון השנתי בו שוב ישמשו בסיס לסוללות
תותחים שיעלו עליהן על מנת לירות מטחי פגזים אל מרכז ההתכנסות.
ממולם במרחק של מספר קילומטרים היו שלוש הגבעות המבוקשות
להיום. סוללות התותחים עלו בשלושה נחילים ארוכים על מנת
להתמקם. "זאת הסוללה שאנחנו מטווחים אותה היום", יוחאי הצביע
בגאווה על הנחיל השמאלי, "יש ראות ממש טובה. טוב שהבאתי את
הדיגיטלית שלי. הילדים יוכלו לראות מה אבא עושה במילואים".
הוא הביט בשורת התותחים המפלסת את דרכה באיטיות מעלה. הוריד את
מבטו אל הבקעה. היא מצפה למנת האוכל השנתית שלה. פגזים. היא
הייתה מלאה בבורות ובשרידי פגזים מאימונים קודמים. כמו פרצוף
מצולק מזוכיסטי שמחכה בכל שנה לחתכים החדשים שיעטרו את פניו.
הוא נלחם בתחושת הכוח שאיימה להציף אותו. ההתמקמות המסודרת של
הסוללות, ההתלהבות של יוחאי ובעוד זמן לא רב מטחי הפגזים
הנורים במקביל ממספר תותחים. קשה שלא להתלהב ממפגן העוצמה של
האדם. הוא סירב להתלהב.
מיכל שוחה בלב ים והוא שוכב עליה. "מתי כבר תרד? כבד לי" היא
אומרת. "אני מפחד, אני לא יודע לשחות" הוא עונה. "אתה רואה
יבשה?", היא שואלת, נאנקת תחת משקלו. "אני לא רואה כלום. "הוא
אומר. היא שותקת. "מיכל? מיכל?" היא מתחילה לשקוע והוא יחד
איתה. הם מתחת למים. מיכל. מיכל. זבוב מעצבן הצליח להעיר אותו.
מצא עצמו שוכב על מכסה המנוע של הג'יפ. כולו מזיע. השמש יקדה
מעליו מחליפה את קור הלילה המעיק בחום מעיק לא פחות. יוחאי ישב
על כסא הנהג מתקתק בהתלהבות במחשב הנייד. "דפקת שינה", הוא אמר
בחיוך, והתפנה לצלצול המכשיר הסלולרי. הוא התרגל לקום מאוחר.
כמעט שנה הוא כבר לא עובד. חודשים ישב בבית מתקשה להתאושש
משיחת הפיטורין בה אמר לו הבוס הגוץ והחייכן שלו: "זה לא שאתה
לא טוב. מכל מי שיש לנו אתה היחיד שאנחנו יכולים לוותר עליו
כרגע ולהמשיך לסחוב את החודשים הקרובים". עזב את הדירה השכורה
וחזר לגור בבית הוריו. אבא כמעט התעלם ממנו וראה בבטלה שלו
בחירה, ולא משהו שנכפה עליו. הוא יכול היה למצוא עבודות
מזדמנות, אך סירב. האמין שעדיין יוכל לחזור לעבוד במקצוע.
וויתור עכשיו יוציא אותו סופית מהמקצוע, והוא כבר ראה עצמו
בעיני רוחו, מאבטח קשיש, שפותח במרירות את השער לעובדי החברה
הצעירים. אימו, אושפזה בבית החולים לאחר החרפה במחלת הסרטן
ממנה סבלה. את זמנו העביר בביקורים בלשכת התעסוקה, ראיונות
עבודה ועזרה לאימו בבית החולים.
עד שפגש את מיכל בתור בלשכת התעסוקה. ליבו חייך. אחרי שנים של
עצב, של בדידות, של חיפושים, היא הופיעה. וליבה חייך חזרה.
שני מובטלים חסרי דאגות העבירו את ימיהם בבתי קפה ובים. בקרבתה
הזמן עצר מלכת. לא הייתה אבטלה, לא היה אבא זועף ולא אמא חולה.
הייתה מיכל. כמו ילדים הם חיו כאילו אין מחר. צחקו יחד בבוקר
על האנשים הלחוצים הממהרים לעיסוקיהם בעוד הם מתענגים על קפה
חם. איתה הוא רצה להישאר מובטל; לנצח. הוא החל מתרשל בראיונות
למקומות עבודה. מה כבר יקרה? עוד חודש של כיף עם מיכל. צחקו
יחד ודימיינו איך יגורו באוהל מאולתר מקרטונים וימכרו תירס חם.
אבל מיכל התחילה לימודי הוראה. הם החלו להתראות פחות ופחות.
תקופת הזכאות שלו לדמי אבטלה עמדה להסתיים. היא סיפרה לו על
לימודי ההוראה והחוויות במכללה והוא שתק. היו לו דימיונות והיא
חזרה לעולם המציאות. צריך שינוי. לא רצה לאבד אותה. זאת
ההזדמנות האחרונה שלו. הוא ידע את זה. נזכר בסרט שראה פעם "לכל
אחד יש שלוש הזדמנויות לאישה של חייו. זה יכול לקרות בכל גיל"
אמר הזקן. "אבל איך אני אדע אם היא אחת מהשלוש?" שאל הילד.
"אתה תדע", הוא ענה. היא הייתה השלישית. הוא ידע את זה כשראה
את שיני השפן הבולטות שלה בלישכת תעסוקה. הוא התאהב בשיניים
שלה. "גבר בן 36 שגר עם ההורים זה לא מה שמגיע לך. לא בשביל
זה גידלנו אותך" היא חזרה ודקרה באוזניו עם המשפט של אימה. היא
חייכה פחות ככל שהוא חייך יותר. הוא רצה אותה אבל הרגיש שהיא
בורחת. הם כמעט לא עשו סקס. לא היה איפה. הוא גר עם אביו החשדן
והיא גרה עם שותפה שלא הסכימה שגברים זרים יישארו ללון בבית.
רק עבודה תחזיר אותה אליו. הוא חייב להחזיר לעצמו את כבודו.
הוא לא כל כך גרוע. יש לו המלצות מעולות. גם הבוס החייכן סיפק
לו מכתב המלצה מלא סופרלטיבים אחרי שאמר לו שהוא בר וויתור.
הוא הוציא את הטלפון הנייד מכיסו. כלום. אין שיחות. הוא חיכה
לתשובה גורלית מהראיון האחרון. כבר עבר שני ראיונות מוצלחים,
עם הפסיכולוג והמנהל המקצועי, ועכשיו הוא מחכה לתשובה מהראיון
המסכם עם המנכ"ל. הייתה כימיה. הוא יצא בתחושה טובה. אבל
החלום.
יוחאי סיים את השיחה. "לא מסתדרים בלעדיי הח'ברה האלה. עבדתי
כמו חמור שבועיים רק כדי שאני אוכל להעביר את המילואים האלה
בראש שקט, אבל הם לא מפסיקים לצלצל. מה איתך, התעוררת?". הוא
התרומם מעט והסתובב לכיוון יוחאי.
"לא היו אמורים להתחיל כבר לירות?"
יוחאי צחק. "היינו אמורים כבר להיות חזרה בבסיס, ואולי אפילו
בדרך הביתה, אבל אתה יודע איך זה. אין אישור ירי. תיהנה מזה.
איפה יש לך באזרחות כזה שקט? אף אחד לא עומד לך על הראש. תאמין
לי, החופשה הכי טובה שהייתה לי השנה."
"מה אתה עושה עם המחשב. עבודה?"
"מה חשבת? משחק סוליטר? אבל, בוא תשמע משהו, יש לי הרגשה
שאנחנו עומדים לעשות את זה. השגנו כבר שלושה משקיעים וחסר לנו
רק אחד. אחד, אתה קולט. ואז אנחנו מקבלים את השלושים מיליון
דולר שייתנו לנו אוויר לנשימה לפחות לחצי שנה הקרובה."
"נו, ואתה עובד על זה?"
"עובד על זה? אחי, אני מחכה לשיחה ממנו. כבר שבועיים הוא מרושש
אותי במסעדות פאר רק כדי שאסביר לו על הסיכויים שלו לעשות כסף
מהחברה שלנו. אבל זה יבוא. וכשזה יבוא, אנחנו על הסוס. מסכנים
הילדים שלי. כבר לא זוכרים שיש להם אבא."
"ואשתך? זוכרת אותך?"
"מה איתה?" - יוחאי הרצין לרגע - "אמרתי לה. כשנהיה מאחורי זה,
החיים שלנו ייראו אחרת. כבר חודשיים אנחנו דוחים את הרכישה של
הוילה בכפר סבא. מתי עוברים? מתי עוברים? הדירה קטנה, זה לא
טוב לילדים. כל היום מטרטרת לי בראש. אבל כשזה יקרה היא לא
תפסיק לחייך ואז היא חייבת לי על כל הכאבי ראש שהיא עשתה לי.
אבל אתה יודע איך זה, נשים -" הוא עצר בפתאומיות - "אה,
שכחתי", הוא אמר במבוכה, "או שכבר התחתנת מאז המילואים
האחרונים, שובב?"
"לא, לא התחתנתי"
"אבל בטח יש איזה חברה להעביר איתה את הלילה", יוחאי ניסה
למצוא משהו להוציא עצמו מהמבוכה.
"כן, יש מישהי"
"אל תמהר להתחתן. תקשיב לי. תראה כמה אני צריך לעבוד רק כדי
לפרנס את כל הגדוד הזה. תיהנה מהחיים כל עוד אתה יכול. אבל
נראה לי שאתה יודע על מה אני מדבר."
הוא נזכר בשיחה דומה עם יוחאי לפני שש שנים. מאז יוחאי הביא
עוד שלושה ילדים לעולם והוא עצמו מנסה להיאחז בחברה חמקמקה.
יוחאי שם לב שהשתתק. "אל תדאג. כשזה יקרה לא תבין למה חיכית
לזה כל כך", הוא צחק בקול רם, "בינתיים תשקיע בעבודה. זה הזמן
שלך לעשות כסף. אל תעשה את הטעות שלי. תראה כמה אני נלחם
עכשיו. אתה עוד בחברת היי טק הזאת?"
"כבר לא", הוא ענה בשקט.
"מה, עברת?", יוחאי אמר תוך שהוא חוזר לתקתק במחשב.
"פוטרתי"
יוחאי עצר. "פוטרת? איזה נבלות. אחד כמוך מפטרים? תגיד לי, מה
יהיה עם השוק הזה של ההי טק? האנשים הכי טובים מוצאים את עצמם
בחוץ. אפילו בחברה שלנו לא הייתה לי ברירה ולפי דרישה של
המשקיעים צמצמתי עשרים אחוז מהכוח אדם, אבל בעיקר מהדרג
האדמיניסטרטיבי. אתה דווקא היית איש פיתוח, לא?"
"אני עדיין איש פיתוח", הוא ענה בקור, "אבל גם בפיתוח
מצמצמים."
"אבל בטח אחד כמוך יכול להרשות לעצמו להיות בררן עכשיו. למה
לא? אין דאגות. אין מחויבויות. אין משכנתא לשלם. אני במקומך
אולי אפילו הייתי יושב קצת בבית. נהנה מהחיים. מה יש? יש לך את
כל החיים לעבוד. קיבלת פנסיה מוקדמת. תיהנה ממנה. או שכבר מצאת
משהו אחר?"
"לא ממש".
"אז יש יותר זמן לחברה. מה רע? אם לי היה יותר זמן לאשתי אולי
לא היינו צריכים להביא כל כך הרבה ילדים כדי שהיא לא תשתעמם",
הוא שוב פרץ בצחוק רם.
יוחאי המשיך לתקתק בשצף במחשב המבריק שלו. גרגרי החול כאילו
החליטו לעבור לידו. מסביב ליוחאי הייתה תמיד מעין הילה של
ניקיון. עט פרקר בולט בכיס החולצה. מכנסיים מהודקים עם
גומיות. גם במילואים. תנועות חדות. ענייניות. כמו מכונה שיודעת
את מלאכתה. יוחאי לא שאל שאלות. אז למה הוא שואל כל כך הרבה?
לאן זה הוביל אותו? הייתה תקופה בשירות הסדיר שכל כך העריץ
אותו שניסה להידמות אליו. השתדל ללבוש כל יום מדים חדשים;
נקיים. אפילו ניסה לשים עט בכיס של החולצה. לא מצא פרקר אבל
בכל זאת גם עט פשוט זה משהו. אפילו ניסה לדבר כמוהו. חיתוך חד
של המילים; ענייני. כאילו השתלטה עליו רוחו של אדם אחר. "תגיד
לי מה נסגר איתך?", יוחאי עמד מולו. הוא נזכר במבט המזלזל. "את
הרכבים היית צריך לתדלק, לא את המדים. את הרכבים. תסתכל על
עצמך". כל המדים היו מלאים סולר. הוא נראה כאילו נכנס לשחות
בחבית סולר ויצא. לא הצליח להכניס את הפיה של הצינור למיכל
הסולר של המשאית וכל הצינור השפריץ עליו. נהג המשאית התפקע
מצחוק. הוא לא שכח ליוחאי את המבט המזלזל; ולעצמו לא שכח את
השלומיאליות.
החלה סופת חול. הוא עצם את העיניים. שקע לתוך עצמו. קם מהג'יפ
והתחיל ללכת במעגלים. פורס את ידיו לצדדים. בואי סופה. עטפי
אותי. פותח את כפתורי חולצתו. החול ממלא אותו. חם לו. החול
נכנס לאוזניו, לשיערו, לפיו, לאזור חלציו. בא לו לקחת את הג'יפ
ולנסוע במדבר. לדהור אל הבקעה ומשם אל סוללות התותחים שם
למעלה. הוא יעמוד מולם ויצעק "די! הניחו את כלי הנשק שלכם."
וכולם יירדו מהתותחים ויצטרפו אליו לחגיגה של שיכרון חושים של
התאהבות בטבע. וירימו אותו על ידיהם. יוליכו אותו כמלך ויעלו
אותו אל על. והוא ירוץ על ראשיהם, מדלג בקלילות על מנת לא
להכאיב ומגיע לקצה ההמון וקופץ. הוא רץ וקפץ; ונחת על אבן חדה.
הוא קם. הסערה שככה. הג'יפ היה ריק. יוחאי? הוא נעלם. הוא נשאר
לבד.
"כן, זה אני"
"שלום. אני מצטערת להודיע לך את זה אבל הוחלט שהמשרה לא תאוייש
כרגע עקב בעיות תקציב. אנו שומרים לעצמנו את הזכות לפנות אליך
בעתיד כשהמשרה תהיה שוב רלוונטית".
"אבל, אני הרגשתי שהייתה לי דווקא שיחה טובה עם המנכ"ל, ואמרו
לי שזה רק ראיון פורמלי. שהמישרה שלי"
"כן, אני יודעת אדוני. המנכ"ל גם התרשם ממך אבל לצערנו, כפי
שאמרתי, המישרה כבר לא רלוונטית. אנו מודים לך על פניית-"
"אבל, תקשיבי. הם כולם רצו אותי. אמרו לי שאני אידיאלי למישרה
הזו. יש פה טעות. הם אמרו לי שהחברה צריכה אותי. אתם צריכים
אותי. אני צריך את העבודה הזאת. אני צרי-"
"אדוני, אני שוב מצטערת. אני מאחלת לך הצלחה בהמשך הדרך.
שלום".
"רגע. רגע", הוא השליך את הנייד וצעק אל המדבר, "את לא מבינה.
קחו אותי. אני לא אאכזב אתכם. אני עובד טוב. אני עובד טוב. "
הוא צרח בכל הכוח "אני עובד טוב. תנו לי הזדמנות" הוא הביט אל
הביקעה המצולקת, מלאת שברי הפגזים; שקטה; אבל בוכה; יחד איתו.
בוכה את מה שהיתה יכולה להיות. את מה שהפכה להיות. והביט
בתותחים המאיימים. עומדים על הגבעות המרוחקות. ממתינים
בסבלנות. לרגע בו יוכלו להתעלל בה.
"זה שלך?", יוחאי שאל בחיוך, מגיש לו את הנייד שזרק.
"איפה היית?", הוא מלמל.
"ירדתי למטה בסופה הזאת. אי אפשר לשמוע כלום בסלולרי המחורבן
הזה כשיש סופה. אבל יש למטה אחלה סלע. אתה מתיישב מתחתיו,
כאילו אין סופה. אתה רק שומע את הרוח שורקת. מה קרה לך?" הוא
שלח מבט משתק לעברו.
"מה קרה לי?"
"כולך מלא חול. מה, הלכת לשחות במדבר?"
"נרדמתי והסופה מילאה אותי בחול."
"אתה ישן כמו בול עץ. לפעמים נדמה שזה המצב הטבעי שלך. אתה אדם
ישן עם הפרעות של התעוררות מדי פעם. תפסיק כבר לחגוג בלילות."
יוחאי הצחיק את עצמו "אבל, עזוב אותך, עוד מעט כולנו נחגוג.
המשקיע הזה ביד שלי. הוא שמע על עוד מישהו שמעוניין ונלחץ.
אנחנו חייבים להיפגש הוא אומר לי. הוא יזחל אצלי על ארבע. על
ארבע. עם כל המיליונים שלו. מה יש? שיזרוק עלינו קצת. חתיכת
קמצן. בודק כל שקל. כבר מאוחר. לא אכלנו כלום. אולי נפתח איזה
מנת קרב?"
"לא בא לי לאכול", הוא אמר והחל מתרחק
"בוא הנה. תראה איך אתה נראה. מתאים לך לעבוד בתור דחליל בגינה
שלנו? בוא תאכל"
הוא הביט על יוחאי אוכל. הוא היה רעב אבל החליט לייסר את עצמו.
כשהוא הרגיש שהוא לא עושה כלום עם עצמו היה מרעיב את עצמו. מנה
שמיועדת לחמישה אנשים. לרגע ראה דרקון ענק יושב במקום יוחאי
ובלשונו הארוכה מעלים את מנת הקרב אל תוך גרונו. ולשונו מתקרבת
אליו. רוצה לבלוע גם אותו. אל תוך לוע המפלצת.
הערב ירד. יוחאי המשיך לתקתק במחשב תוך שהוא ממלמל "מה הוא עוד
רוצה? שום דבר לא מספיק לו". מדי פעם היה קופא לרגע וממצמץ חזק
בעיניים מספר פעמים. הוא מכיר את הפגם הזה ביוחאי עוד מהשירות
הסדיר. היה נרגע מעט כאשר היה מבחין בהתנהגות המוזרה הזו. מעין
פגם קטן בשלמות. כאילו המכונה האנושית של יוחאי מנסה להתנגד
לשלמות המלאכותית שניסה לכפות עליה. כשפעם ניסה לדבר עם יוחאי
על התופעה הכחיש זאת מכל וכל. "אני לא יודע על מה אתה מדבר"
הוא אמר ושינה נושא. אבל המצמוצים לא הפסיקו. ועכשיו התדירות
גדלה. הלחץ בו עמד כדי לשכנע את המשקיע נתן בו את אותותיו.
"נשר מקודקוד אנפה, עבור"
יוחאי קפץ אל הקשר שעל הג'יפ.
"כאן נשר, רות עבור"
"רות, אתה מוכן בעוד חמש קטנות לירי שלוש סוכריות למטרת טיווח?
עבור"
"רות, חיובי, עבור"
יוחאי זרק את המחשב הצידה. "החגיגה מתחילה" הוא צרח והוציא את
הדיגיטלית מהתיק. "הי, אתה נראה אאוט לגמרי. צא מזה. יוצאים
הביתה עוד מעט". הוא הביט בבקעה. מחול המוות עומד להתחיל. מה
הוא יגיד למיכל? הוא כבר הכין אותה לכך שהוא מתחיל לעבוד. הם
יעברו לגור יחד והכל יהיה בסדר. הבטלה. היא החלה לחנוק אותו.
חוסר המעש. חוסר המטרה. אין תכלית. מיכל מתקדמת והוא נשאר
מאחור. נגרר אחריה על האדמה. נשרט מהקוצים. כולו פצוע. קשה לו
לקום. אין לו כוח לעוד ראיונות.
"חנית שלוש מקוקדקוד אנפה, סוכריה ראשונה למטרת טיווח, אש,
עבור"
"כאן חנית שלוש, קיבלתי אש, עבור"
הוא הביט ביוחאי דרך עדשות מכשיר המדידה. יוחאי קפץ על הגי'פ.
מדושן עונג כמו מלך רומאי הצופה בקרבות הגלדיאטורים. "נו, מה
קורה שם?" הוא צעק אל הבקעה. השתרר שקט. החושך השתלט כאילו
מקבל אף הוא הוראות מקודקוד אנפה. רוח חרישית קרירה החלה
מנשבת. מנחמת. מלטפת את פניו המיוזעים. הוא חווה שוב את
הפיטורין "זה לא שאתה לא טוב", הדהד בראשו. החיוך המלאכותי של
הבוס. פגז. השקט הופר בקול הפיצוץ הראשון. יוחאי שאג בטירוף.
"עוד, תנו לי עוד. נו יש לך מדידה?" "ימינה 30, קצר 100" הוא
ענה ביובש ליוחאי. יוחאי העביר את המידע בקשר לסוללה. פגזים
נוספים נחתו מהסוללות האחרות המטווחות על ידי הצוותים האחרים.
הבקעה התעוררה מתרדמתה. מכתשים חדשים נוצרים. צלקות חדשות
מעוותות את פניה.
"מה?" שתיקה. הוא חשב שהקו נותק. "הלו? הלו? מיכל, את שם?" הוא
צעק.
"אני כאן" היא ענתה בשקט "דיברת כבר כאילו זה בכיס שלך".
"זה היה" קולו רעד "לא יודע מה קרה. אסור להישבר מזה. יהיו עוד
הזדמנויות"
"יהיו עוד הזדמנויות, יהיו עוד הזדמנויות. כבר נמאס לי לשמוע
את זה. לא נמאס לך להגיד את זה? זה לא הולך. זה פשוט לא הולך"
"מה לא הולך?"
"בינינו. זה לא הולך. אני לא יכולה יותר. כל כך רציתי שתקבל את
העבודה הזאת. זה היה נותן לנו סיכוי. אבל עכשיו אני לא יודעת
איך נוכל להמשיך. אנחנו גם בקושי מתראים"
"אז מה? ניתן לשטות הזאת להפריד בינינו? זה מה שיש בינינו? כל
כך שביר שראיון עבודה אחד ישבור את זה?"
"זה לא הראיון עבודה" היא חיפשה את המילים "זה אתה. אין לך
כוח. אין לך כוח להילחם. אתה רוצה לשבת איתי כל היום בבית קפה
ולצחוק על החיים. זה לא הולך. צריך לחיות. אתה צריך להיכנס
לתלם. אתה לא ילד. אולי לך זה מתאים אבל אני כבר לא מסוגלת
לסבול את החוסר וודאות הזאת איתך. לא לדעת מה יקרה מחר. אתה לא
רוצה למצוא עבודה. אתה רוצה להמשיך ככה".
"מיכל, אני הולך לראיונות. מה אני יכול לעשות יותר מזה?"
"לרצות" היא ענתה בחדות "לרצות. אתה לא רוצה. אתה לא רוצה
לחיות. אתה רוצה לשוט כל הזמן בתוך הבועה שלך מסביב לחיים. אתה
חייב לשבור אותה. ואני כבר לא יכולה לחכות" היא בכתה "אין לי
כוחות. אתה מייאש אותי".
"אני מייאש אותך?"
"אתה מדביק אותי עם חוסר הרצון שלך. כשלא עבדנו זה היה כיף. זה
מה שכבש אותי. זה נחמד בתור בדיחה. בתור תקופה. אבל לא בתור
דרך חיים. אם באמת היית רוצה אותי... אם היית רוצה משפחה,
ילדים אז היית כבר מוצא משהו. לא משנה מה. העיקר היית נכנס
לתלם. אבל אתה עסוק בלמצוא תירוצים. אני לא יודעת. אולי אתה
רוצה אבל נראה לי שעמוק בפנים אתה מפחד. לא יודעת ממה. אתה
מפחד מהחיים"
"אני צריך שתעזרי לי" הוא לחש.
"אני לא יכולה. אני לא הכתובת. אני רוצה בן זוג. לא מקרה
סוציאלי. אתה מדכא אותי ואני נכנסת למערבולת שלך. אני לא מספיק
חזקה להוציא אותך ממנה. אולי אם ניפרד זה יעזור לך. אתה צריך
זעזוע".
"אני צריך אותך. אני לא צריך שום דבר אחר. אני צריך אותך" הוא
צעק. היא בכתה בשקט. הפגז נפל. "מה קורה איתך שם?" יוחאי היה
חסר סבלנות "תן תוצאות. אני רוצה ללכת". "מה קורה שם?" היא
שאלה. "רוקדים עם המוות" הוא ענה. "שמאלה 60, קצר 20" הוא צעק
ליוחאי.
"מיכל, אולי נדבר על זה מחר? בבוקר אני יוצא הביתה. את תראי.
נשב בשקט. עכשיו הכל נראה לחוץ"
"אין מחר" היא אמרה ביובש "אנחנו כבר לא נתראה. אני לא רוצה
שניפגש. זה קשה לי. יותר מדי. זה שובר אותי נפשית. זה נגמר"
"מיכל" משב רוח פתאומי היכה בפניו, מעיף ענפים תלושים, מעיר
כלבים ישנים שהחלו לנבוח , כמו אנחות כאב של הבקעה שלמטה,
מקבלת את גורלה בהכנעה, הוא התיישב "ביחד נעבור את זה. ביחד.
טוב לנו יחד, שכחת? זוכרת מה אמרנו? שביחד הכל קטן עלינו? מה
קרה לזה? איפה מיכל שאני מכיר?".
"מיכל שאתה מכיר איננה. עכשיו יש מיכל שרוצה לחיות. רוצה לדאוג
לעצמה. אני כבר חודשים אומרת לך את זה. אני השתניתי. אתה רוצה
אותי כמו שהכרת אותי. אתה נשארת תקוע. אנחנו כבר שני אנשים
שונים. אני מרגישה איתך כמו זר. אולי זה לא באשמתך. אתה לא
השתנית. זאת אני. אני רוצה לחיות"
"גם אני" הוא ענה בשקט, מביט אל החושך המדכא של המדבר.
"אני לא בטוחה" היא ניתקה.
הוא נשכב על החול. אחד הכלבים המשיך לנבוח. הוא ניסה לחפש
חוקיות בנביחות. אולי מישהו מנסה להגיד לו משהו? הביט אל
הכוכבים שלמעלה. הוא כל כך רצה להיות רחוק. במקום שיש חוקים
אחרים. אבל הוא כאן. היו לילות שניסה לנחם את עצמו כשהביט
בכוכבים. אדם כל כך קטן לא יכול להיות עם בעיות כל כך גדולות.
הוא הוריד את החולצה. נותן לגופו להשתכשך בחול. הוא רצה להתחבר
עם הבקעה. פגז שלישי. הוא קם בכבדות. ראה את יוחאי חוזר אל
המחשב הנייד ומדבר בהתלהבות בסלולרי. "ימינה 50, ארוך 130" הוא
צרח ליוחאי. הוא סיים את התפקיד שלו. הסוללות האחרות סיימו
לטווח. עכשיו, אחרי שאיפסו את קני התותחים, צריכים לבוא מטחי
הפגזים. הבקעה מחכה; גוססת; בשקט.
"אני מרגישה טוב, חמודי, אתה בצבא?"
"כן, אמא"
"אתה אוכל טוב. לא קר שם?"
"הכל טוב כאן אמא. אני רוצה לראות אותך. אני מתגעגע"
"מתוק שלי. מתי אתה משתחרר?"
"מחר"
"יופי. אז תבוא עם מיכל. מזמן לא ראיתי אותה. "
"אמא" בכי עצור חנק את גרונו "אמא, אני רוצה שיהיה לך טוב"
"מה קרה? קרה משהו, נכון? מה קרה?"
"כלום. אמא. כלום. אני רוצה שתחבקי אותי"
הוא פרס את ידיו על החול. שוכב על הגב.
"למה אתה בוכה?"
"מאושר. אמא. מאושר. טוב לי לשמוע אותך. היה לי קצת עצוב כאן,
במדבר הזה. אבל עכשיו טוב לי"
"אני דואגת לך" היא אמרה בשקט "דיברת עם מיכל?"
הוא לא ענה.
"חבקי אותי. תני לי להתכרבל איתך במיטה, אמא. תגני עליי, אמא.
אבא כועס. "
"אבא לא כועס"
"אבא כן כועס. אני מפחד ממנו. אני לא רוצה לחזור הביתה. אני
רוצה להיות איתך. אני רוצה למות איתך".
"שתוק" היא צעקה "איך אתה מדבר? יש איתך מישהו שם?"
"אמא. אני אוהב אותך"
"אני גם אוהבת אותך, מתוק שלי. אני לא יכולה לשמוע אותך ככה.
אני רוצה שתדבר איתי. תספר לי מה קרה."
"קר... לי... אמא. קר... לי. למה את לא כאן?"
"אני לא יכולה, חמוד שלי. אני בבית חולים. אני רוצה שתירגע.
תשתה משהו. אולי קיבלת מכת שמש. אולי תדבר עם הרופא כאן?"
"אמא. תני לי חיבוק אחרון"
"אני מחבקת אותך בכל הכוח מכאן. אני רוצה ש..."
הוא זרק את הנייד. הרוח פסקה. בשקט על הגבעה ניתן היה לשמוע רק
את תקתוקי המחשב המטורפים של יוחאי. שלוש הסוללות דממו.
התותחנים התארגנו למטחים שעמדו להגיע אחרי האיפוס. הוא קם
ממקומו. הלך עד לקצה הפסגה; עמד; וחיכה.
"תחנות חנית מקודקוד אנפה, רשאי אש"
"כאן חנית אחד, קיבלתי אש"
"כאן חנית שתיים, קיבלתי אש"
"כאן חנית שלוש, קיבלתי אש"
קולות עמומים של יציאת עשרות פגזים מהתותחים נשמעו ברקע. עוד
מספר שניות הם ינחתו בבקעה. הוא שילב את ידיו. שקט אחרון.
הגבעות נכרכו לחגיגה. כיבדו את הביקעה בשניות ההתייחדות
האחרונות שלה.
"יש. יש. יש" יוחאי חתך את השקט בצרחות מאחור "הוא הסכים. יש
לנו משקיע. אנחנו על הסוס" הוא קפץ על מכסה המנוע של הג'יפ
אחוז אמוק. "עשיתי את זה. אני גדול. אלוהים אני אוהב אותך" הוא
התחיל לרוץ על הפסגה במעגלים בועט באבנים בטירוף. עשרות הפגזים
החלו לנחות בבקעה. קולות פיצוץ אדירים נשמעו. מסך ענק של עשן
הפיצוצים עלה למעלה. החגיגה בעיצומה. הוא הביט ביוחאי וחייך.
צחק. צחוק אדיר שמילא את כולו. ניגש אל הג'יפ באיטיות. יוחאי
עדיין רץ הלוך ושוב מדבר אל עצמו. התיישב במושב הנהג. שיחרר את
בלם היד. ונתן לג'יפ להידרדר. יוחאי עצר "הי, לאן אתה..." אבל
הוא כבר מתרחק. הג'יפ צובר תאוצה. מטחי הפגזים נמשכים. כמו
מבול עם טיפות גדולות. והוא מתקרב. עומד להתאחד עם הבקעה. שקט
אופף אותו. שלווה. מוחו הפסיק לרחוש. הוא יצא ממלחמה שאינה
שלו. כיוון את הג'יפ למרכז הנפילות של הפגזים. פגזים בודדים
החלו פוגעים במרחק של כמה מאות מטרים ממנו. הוא מביט למעלה
ורואה את מיכל. ואת אמא. ואת אבא. ונדמה לו שאבא מחייך. שכולם
מחייכים. הוא לוחץ במלוא הרגל על הגז. הג'יפ קופץ על מהמורות
גדולות אבל הוא לא מרגיש כלום. הוא נכנס לתוך מבול הפגזים.
רסיסים עפים מעליו. והוא צוחק. ובוכה. החל עושה סיבובים במקום
עם הג'יפ סביב אחד המכתשים שנוצרו. צורח "אני חופשי. אני
חופשי". לועג לפחד. הפחד ששיתק אותו כל חייו. הפחד מהחיים.
רואה בזוית העיין את הפגז מגיע. ולא רואה עוד. |
