9 וחצי בבוקר, והראש מלא במיליון מחשבות, בעצם הוא מלא במחשבה
אחת טורדנית.
מה עושים כאשר החבר שלי אומר לי שהוא לא בטוח שהוא יוכל להתאהב
בי? ומה עושים כאשר החבר שלי אומר לי הוא מרגיש שיש משהו איפה
שהוא, רק הוא לא כ"כ בטוח מה.
ואני עם כל הפראנויות שלי מתחילה להרהר באיכויות שלי כאישה,
כבחורה, כבת זוג. ומתחילה לומר לעצמי: "פאק, מה לא בסדר בך?"
והשאלה הגדולה היא: "למה הוא לא יכול?".
זה משהו בי? משהו בו? אולי האהבה הבלתי-ממומשת שתרדוף אותו כל
החיים,למרות שהוא כבר בן-אדם בוגר וזו אהבה של ילד.
ואי-אפשר להפסיק לחשוב על זה, הוא לא מדבר על הרגשות שלו, ואני
הצלחתי לגרום לו להיפתח גם אם משכתי אותו בלשון כדי שיגיע
לזה.

האמת כואבת, אני רוצה לבכות אבל לא מרשה לעצמי. "את לא תבכי,
את חזקה", אני אומרת לעצמי. קשה לי! כואב כ"כ!

הוא כ"כ מתאים לי, יפה, חם, מנומס, מתחשב ומתייחס בשיא הרצינות
לכל דבר... מושלם חוץ מהעובדה שהוא לא מרגיש!
"אני רוצה להרגיש ולאהוב אבל אני לא בטוח שאני יכול", הוא אומר
שוב ושוב.
ואני, כמו פסיכולוגית, מנסה לגרום לו להיפתח אלי ולראות מעבר
להרגשה הזו, מנסה לגרום לו לנסות ולהכניס עוד מישהי מלבדה ללב,
למחשבה ולרגש שלו.

"במורד הגבעות מתחלקת מועקה
לא, זה לא מספיק טוב, היא צועקת, אני לא מספיק טובה...
וזה כואב, זה מפריע לתנועה
וזה כואב, מפריע לתנועה" (מועקה, אבטיפוס)

וזה כואב... עד עמקי נשמתי, מה הלאה? הזמן יעשה את שלו?