לתכלת היה ליפסטיק שחור. היא לא שמה אותו הרבה. רק לפעמים,
באירועים מיוחדים. כשהיא עמדה מול המראה, צובעת את השפתיים שלה
באדום כהה. מדמיינת שהיא כולה דם. ואז מטשטשת את הצבע לאט לאט,
כאילו הוא נעלם ממנה, נמוג. ואז צובעת את השפתיים בליפסטיק
שחור. ואז מביטה בעצמה ככה, שותקת, מצמידה את השפתיים השחורות
לזרוע ונושכת חזק-חזק עד שהדמעות היו מלטפות את הסימן האדום על
היד שלה. ואז היא הייתה נבהלת מעצמה. שומטת את ידה, מביטה
בשפתיים השחורות שהצבע שלהן מרוח, בעיניים האדומות מעייפות
ודומעות מכאב ותסכול, מהיד הנפוחה מנשיכות.

תכלת אף פעם לא הבינה למה אמא שלה קראה לה תכלת. תכלת היא לא
מילה שעונה על השאלה "עם מי יוצאים לסרט ביום שבת?", אלא על
"איזו חצאית כדאי לי לקנות?". זה היה שם די מוזר. רק חברה שלה,
דנה, התלהבה כל-כך מהשם שלה. היא לא הבינה אותה. מה היא הייתה
נותנת בשביל שם כמו דנה. שם רגיל. לא מתבלט במיוחד. לא מאפיין
במיוחד. שלא מכריח אותה להיות... תכלת. היא בכלל לא תכלת. היא
כולה שחור כמו הליפסטיק השחור שיש לה בבית, למרות שהיא לא
משתמשת בו הרבה, רק לאירועים מיוחדים.

תכלת הייתה עכשיו באמריקה. היא מנסה את מזלה בעולם הגדול. עם
מראה כמו שלה לא יהיה קשה כל-כך להיות דוגמנית, למרות שזה לא
מה שתכלת שאפה אליו. תכלת כבר שיחקה בכמה הצגות בישראל. בכמה
הצגות חשובות, למען האמת. זיכרונות טובים עלו לה מהתקופה הזו.
היא הייתה בלחץ כל הזמן, אבל היא כל-כך אהבה את זה. היא רצה
מחזרה לחזרה, מחזרה להופעה. לישון ולקום מוקדם בבוקר ולהתחיל
לרוץ מהתחלה. עכשיו, כאן, יש לה כל-כך הרבה זמן. זה קשה לה, כי
אז יש לה באמת זמן לחשוב, ולהבין דברים. אפילו כשהיא קמה
בבוקר. היא שונאת לקום לאט ולשים לב אם היא נמצאת על הבטן, או
על הגב. אם השמיכה עליה או לא. דברים כל-כך מעצבנים שהיא שנאה
לדעת. היא אהבה פשוט לחיות מהר, בלי להתעכב על דברים מעצבנים
שכאלה. היא מתעכבת על פרטים קטנים רק באירועים מיוחדים, כמו
מריחת ליפסטיק שחור.

אתמול היא דיברה בטלפון עם אלדד. אלדד אמר לה שהוא מתגעגע
אליה. ושהוא אוהב אותה.  והדמעות זלגו על פניה והגיעו עד
לשפתיים, והותירו בהן טעם מלוח. עד לשפתיים השחורות שאמרו
לאלדד בלחישה: גם אני אותך. וניתקו את הטלפון מבלי להגיד שלום
כי זה סתם עוד יותר כואב עד לשיחה הבאה. לפני שהיא נסעה אלדד
אמר לה שהוא אוהב אותה בכל מקרה, אבל הוא היה מעדיף שהשפתיים
היפות שלה יהיו מחויכות קצת יותר. אלדד לא ידע שהשפתיים האלה
מרוחות בליפסטיק שחור לפעמים, באירועים מיוחדים. היא אף פעם לא
נתנה לו נשיקה שחורה. הוא היה שקוף מדי.

תכלת הוציאה את הליפסטיק השחור מהתיק. עד לאמריקה הוא בא איתי,
היא חשבה. מחר היא תקבל תשובה על האודישן שהיא ניגשה אליו לפני
שבוע. אם היא תהיה שלילית, תכלת החליטה שהיא תחזור לארץ,
לאלדד. גם ככה מחכה לה שם עוד אודישן שהיא מאוד הייתה רוצה
לגשת אליו, להנחות באיזו תוכנית טלוויזיה. היא לא ידעה לאיזו
תשובה לקוות. היא כל-כך רצתה לחזור ארצה, לחזור לאלדד. אבל היא
כל-כך רצתה להצליח פה. אלה היו מן הרגעים האלה, האירועים
המיוחדים, שבהם תכלת ניגשת למראה ומוציאה לפניה את הליפסטיק
האדום הכהה ואת הליפסטיק השחור.

אבל הפעם היא לא עשתה את זה. תכלת עמדה מול המראה והניחה את
הידיים שלה על החזה הקטן שלה. היא העלתה אותן עוד קצת, עד
לצוואר, והצמידה אותן חזק חזק עד שהחלה להיחנק. ואז היא העלתה
אותן עוד למעלה וקברה בהן את פניה. הדמעות מרטיבות אותן. היא
בכתה, היא בכתה את כל השחור החוצה. כשהבכי החל לדעוך היא ניגבה
את הדמעות בידיה הרטובות ואת ידיה בחולצה השחורה. היא הרימה את
הליפסטיק השחור וזרקה אותו לפח. נמאס לה מאירועים מיוחדים
שכאלה.

למחרת תכלת הזמינה כרטיס טיסה לישראל. היא אפילו לא חיכתה
לתשובה מהאודישן. בדיוטי פרי היא קנתה כמה חולצות בהירות באיזו
רשת חנויות ספורט, וחולצה אחת מדהימה שחושפת גב בצבע תכלת. את
זו היא תלבש לדייט הבא שלה עם אלדד. הדיוטי פרי היה מלא בשמים,
שוקולדים ומוצרי איפור. תכלת נכנסה לחנות ממוזגת, ולקחה מהמדף
ליפסטיק בצבע ורוד בהיר. היא בחנה את הטסטר. הצבע שלו היה מתוק
ומזמין. היא מרחה את שפתיה מול המראה הקטנה. וחייכה.