הפנסים שעומדים בפינת הרחוב
מאירים עלי בדריכות.
ואני, איני מתחמק וצלי מלווני לאורך כל השדרה.
מלטף רק אור הניאון מעלי,
מבליח לרגע ושוב מלטף.
החום שנפלט ומגיע אלי,
כה זהוב ורך ונעים.

למה דווקא עלי מאיר הפנס? למה דווקא אלי כה נחמד?
הצל שלי לא יפה במיוחד, לראותו מזווית מאל-על.
גם אני, שחשוך לי כל כך, למה אור זה נדבק רק אלי?

אז המשכתי ללכת ושחקתי מעט עם האור,
בפתאומיות הייתי מקפץ לפנים וגם לאחור.
אך האור היה כה חכם ונחוש, דלק אחרי ותמיד צדק בניחוש.
היכן שהלכתי - הלך וכשדרכה כף רגלי על קו האספלט,
גם הוא דרך.

נהניתי לשחק עמו כך.
אבל אז התעייף לי האור והלך.
הוא הבטיח שיחזור שוב כשכולם ילכו לישון.
ואני נשארתי שם, עומד ומחכה,
מתחת לפנס הניאון.