בשלב זה הנשימה מתחילה להתקשות, חולשה כללית מקיפה את הגוף
וסחרחורות הופכות להיות חזקות מהגיון.
הכל מעורפל והגרון מרגיש יבש, ניסיון ללכת לשתות יעלה בתוהו
פשוט כי אין אפשרות לקום.
גם עם איך שהוא מצליחים לעמוד, מיד נופלים לרצפה, מקיאים,
מאבדים הכרה וצונחים להכחשה הגדולה שבשמיים.
שם אני נמצאת.
לא פיזית, לא, הרופאים הצילו את הגופה הרעועה הזאת שמחזיקה
אותי כאן.
אבל בלב אני מרגישה שם
ולרגע מרגישה בבית
תחושה זאת מביאה מיד לאחריה תחושת פאניקה נוראית, מלווה
בהתנשמות יתר ודפיקות לב רצחניות שממש מכאיבות
ולוחצות על כל שאר האברים האלה שנמצאים שם באזור,
בלבול...
פרנויות בסגנון "מה אני עושה פה" ו"למה אני" מבצבצות במוח
ואתה רק חושב "מה יקרה עם אכשל פעם שניה" "האם לעולם לא אמצע
את השלווה הזאת... את הרוגע עליו אני חולמת מיום הולדתי"
דמעות חונקות את הגרון אבל בשלב זה אין כל אפשרות לבכות
הברזים סתומים וחלודים והדמעות הופכות לבאר מים ענקי בתוך
הגרון שלך וחונקות אותך ומייסרות ללא כל פתרון וללא מוצא,
בלי האפשרות לנשום או לראות נכון אני בולעת עוד כדור ועוד
ומקווה ומתפללת שהפעם לא ימצאו אותי
ויודעת שאין סיכוי.