ושוב היא שוכבת במיטה הגדולה ההיא.
היא - בצד אחד, והוא - בצד השני. כמה שיותר רחוק. נפשית
ופיזית.
בחדר יש ריח כבר של סיגריה וזיעה. הריח הכי נפלא בעולם
בעיניה.
תוצר הלוואי של הזיון שנגמר רק לפני כמה דקות.
"שאני אלך?" היא שואלת, רגילה כבר לעשות מה שאומרים לה,
כנועה.
"תעשי מה שאת רוצה. את לא חייבת ללכת", הוא מנסה להיות נחמד,
אבל לא הכי הולך לו.
לאט, לאט, כאילו למשוך את כל מה שהיה פה עוד כמה דקות, היא
מתלבשת. קודם תחתונים, אח"כ מכנסיים, ואז מושכת את החזייה
והחולצה מתחת למיטה, מספיקה לראות אותו כבר לבוש במכנסיים
קצרים, מעשן את הסיגריה הרביעית שלו לאותו ערב.
"יפריע לך שאני אעשן?" הוא שאל קודם, קצת אחרי הסיבוב הראשון.
"האמת שכן, אבל זה בסדר", היא ניסתה לרצות אותו.
אז הוא עישן.
"רוצה?" הוא הציע לה מתוך החפיסה המקווצ'צ'ת, עדות אילמת למה
שהתחולל כאן קודם.
"כן", היא הפתיעה אפילו את עצמה. מאז ומתמיד שנאה סיגריות.
הדליק לה, וחייך. "הרגת אותי, את יודעת?". חייכה אליו חזרה.
"רק לטובה, אני מקווה".
"ברור שלטובה. היה לי מעולה", המחמאות שלו כבר לא משפיעות
עליה. האמת, שגם בפעם הראשונה שלהם ביחד הן לא השפיעו עליה.
הוא לא הראשון שלה, ולא הראשון שאומר לה כמה היא טובה. בכל זאת
במחמאות שלו היה תמיד משהו מלוכלך ופוגע.
"אני זזה", היא התרוממה על רגליה ומשכה את תיקה. הוא לא ניסה
לעצור אותה.
"שאני אלווה אותך למטה?" הוא שאל והיא ידעה שהוא לא מתכוון
לזה. סתם לצאת ידי חובה.
"זה בסדר, אף אחד לא יאנוס אותי או משהו. למדתי הגנה עצמית
בצבא", היא התבדחה והוא התפוצץ מצחוק, כאילו היא סיפרה את
בדיחת העשור.
עוצרים ליד המעלית.
"אז... נדבר?" הוא שאל והיא הנהנה בכבדות. "תודה. היה לי כיף",
הוא חייב לגרום לה להרגיש כמו זונה, עד הסוף. היא לא עונה. הוא
מנשק אותה על השפתיים נשיקה קצרה וחוזר לדירה שלו.
