דקלן פטריק מק'מנוס,

אני פשוט לא יודע מאיפה להתחיל.
למרות שהדף הזה יחכה לנצח למילים שלי, אני יודע שזה עכשיו או
אף פעם לא - אם אני לא אסיים את שאני כותב עכשיו - זה לא
ייכתב. ואתה לא תסלח לי.

פעם חשבתי שאי אפשר לפגוע בך, כי אין לך לב אבל כבר מזמן למדתי
שזה לא נכון - והיום אני יודע שפגעתי בך, ואני מצטער.

אתה לא עונה לי לטלפון, ובצדק - אבל אני ממש מקווה שאתה תקבל
את המכתב הזה ממני ותקרא אותו ותבין אותי.

אתמול היה יום היסטורי למדינה שלי,
העשרים וחמישי לאוגוסט לשנת 2004 ייזכר במדינת ישראל כיום ענק
לספורט, גל פרידמן זכה במדליית זהב באולימפיאדה ומכבי ת"א עלו
לליגת האלופות. הספורט הישראלי היה על המפה אתמול, אבל אני
העדפתי להיות בכל מקום אחר בעולם הזה מאשר כאן אתמול. למה?
מכיוון שבדרכי הביתה מבלומפילד הכריז הרדיו בקולו האכזרי שאתה
חוגג יום הולדת חמישים.

אז נכון, אני מודה, פשוט שכחתי.

שכחתי את היום הולדת שלך; לא התקשרתי, לא קניתי מתנה, לא כתבתי
ברכה, לא ציינתי את זה בשום אופן - פשוט שכחתי.

אתה כועס עכשיו, ובצדק, אבל תנסה להבין אותי: אני רוצה לחגוג
איתך את היום הולדת - אמנם אכזבתי כחבר, כמאהב, אבל אני רוצה
לדבר איתך, לחגוג איתך... אלוויס, אני יודע שהעולם הזה הורג
אותך, אבל תבין - הכוונות שלי טהורות.

זאת לא פעם ראשונה שאנחנו רבים ושנינו יודעים איך זה נגמר ששני
"היטלרים" נלחמים אחד בשני... אחד עושה את מה שהשני רוצה...
וההיטלר הזה הוא בד"כ אני.... אז אולי כל הריב הזה מיותר?

אני צריך שיבדקו לי את השכל, אני צריך שיטריפו לי את העיניים,
ואתה יודע שרק אתה יכול לעשות את זה. אני רוצה לבוא למסיבה,
אבל לא הוזמנתי. תעשה ממני חבר? העונג הוא כולו שלי.

אירוני, אני יודע... כמו שמליונר אמר "דמיינו עולם בלי קניין",
וכמו שילדה בבי"ס תגיד "אנחנו לא צריכים שיעורים" - אני ישראלי
שמבקש שלום.

ומה כל כך מצחיק בשלום, אהבה והבנה?

אוי, אתה גורם לי לחייך עם הלב, המראה שלך בלתי ניתן לתפיסה
אבל אתה היצירת אמנות האהובה עליי, אתה גרמת לי לראות את הצד
האחר של הקיץ.

אז אני מבקש ממך סליחה, מבקש שתקבל אותי בחזרה, ובאותה הזדמנות
אומר לך תודה, תודה על הימים.

אפילו שהם לא שלך.

מוקדש בהערצה לאלוויס קוסטלו שחגג יום הולדת 50 ב- 25.8.2004,
ואני, באמת, שכחתי.