פעם, בממלכה רחוקה, רחוקה עד לאין שיעור, רחוקה כל כך, שאפילו
המדע אינו הגיע אליה, ולכן היא שררה במן תמימות-בתולית שכזאת,
חיה לה נסיכה. והיא, כיאה לנסיכה שלא הייתה מביישת שום אגדה
ממוצעת, הייתה יפה, וחכמה, וחמודה, ומושלמת. וכמובן שכולם אהבו
אותה, בגלל שהיא הייתה נסיכה, ואיך לא אוהבים נסיכה? במיוחד
כאלו עם שער בלונדיני ארוך, פנים שמוארות מעצמן עם החיוך שלה,
וגוף שגורם לרוב יצירות האומנות לבכות בבכי חרישי, שרק אומנים
יכולים לשמוע ולהבין. איך לא אוהבים נסיכה כזאת?

אבל כמובן, כמו בכל אגדה, תמיד כשיש שאלה רטורית, חייבת לבוא
תשובה, וכמו בכל אגדה (שכן מי אני שערער על מוסכמות שנקבעו
לפני שנים רבות?), התשובה לא תהיה נעימה לאוזניי המקשיב. שכן,
לא באמת כולם אהבו את הנסיכה. בכל ממלכה, לא משנה עד כמה היא
רחוקה מכל ממלכה רחוקה אחרת, תמיד יש איזה מישהו שלא אוהב את
הנסיכה וזומם לגרום לה רק רע. ברוב הפעמים, אלו מכשפות זקנות
שמקנאות ביופי המושלם של הנסיכה, אבל הפעם, זו דווקא לא מכשפה
זקנה שמתכננת להטיל כישוף מרושע על הנסיכה, כדי שתוכל למלוך על
הממלכה באגרוף ברזל ולגרום לכולם לעשות כרצונה- הפעם, האויב
המושבע של אותה נסיכה הוא דווקא הגורל. כן, מסתבר שיש אנשים,
שלא משנה עד כמה הם יפים, חכמים, חמודים ומושלמים- הגורל עדיין
מתאכזר אליהם. ניתן לומר שזה חוסר צדק, אבל מי אנחנו שנבקר את
הגורל?

כמובן שאותה נסיכה לא ידעה בזמנה שהגורל דווקא נגדה. היא
התעסקה במטלות הרגילות של כל נסיכה ממוצעת מארצות רחוקות, כגון
הברשת שערה הבלונדיני הארוך, טיול ברחבי הממלכה בכרכרות גדולות
ומרהיבות, השתתפות בנשפים מפוארים ופגישת נסיכים יפי תואר,
כיאה לאגדות שמסופרות תמיד. כל הפעולות עושות רושם של נחמדות,
וכפי שאמרנו, הגורל אינו אוהב את הנסיכה שלנו. אז מה אותו גורל
אכזר יעשה כדי לפגוע בנסיכתנו האהובה? ינסה להורגה. אומנם זה
לא עבד באגדות האחרות, אבל עדיין, באגדות האחרות הגורל ישב
מהצד כצופה, כדמות פיקטיבית. עכשיו, כשהוא דמות אקטיבית, ניתן
לסמוך עליו שהנסיכה שלנו לא תהנה מחייה כפי שהיה קורה אם הגורל
לא היה שונא אותה.

הגורל, עד כמה שהוא עושה רושם של בנאלי וחסר כל היגיון או
עידון, דווקא פועל בצורה מאד מחושבת, ומאד הגיונית. אנו,
האנשים הפשוטים, חושבים שזה חוסר הגיון, בנאליות, חוסר עידון-
אבל אין אנו מבינים את התכנית הגדולה של אותו גורל. למה לעשות
דבר בצורה הפשוטה והכי צפויה, אם אפשר לפתל את העלילה עוד
ועוד, כמו מסטיק שלא נגמר, עד לסוף הבלתי נמנע?

הגורל בחר שלא לשלוח מכשפות מרושעות וזקנות כנגד נסיכתנו
האהובה. הוא גם בחר שלא להתחיל במלחמה עם ממלכה רחוקה אחרת,
והוא גם לא בחר לשלח בממלכה שדים ומפלצות שבטח ייהנו לטבוח בכל
יושבי הממלכה עד האחרון שבהם, וייהנו במיוחד מהטבח של נסיכתנו
האהובה. לא, כל הדרכים האלו, עד כמה שהם אפקטיביות ומעשיות,
שלא לדבר על מהנות לצפייה מהצד אם אתה סדיסט מרושע עם שפם קטן
וגובה לא מרשים, עדיין, הן לא מספיקות לו כדי לפגוע בנסיכה.
אומנם המכשפות יוכלו לקלל אותה בקללה נוראית, המלך המרושע של
הממלכה השנייה יכול להרוג את משפחתה ולהינשא לה ואילו השדים
והמפלצות יוכלו לאנוס אותה באכזריות ואז להורגה, אבל מה היופי
בזה? איזה חן מורבידי יש בצורות כאלו? האם זה יביע עד כמה
הגורל שונא את הנסיכה?

לכן הגורל מצא את התכנית המושלמת, כדי לגרום לנסיכה כאב
אינסופי. הוא לא עומד להורגה, כי הוא לא מאמין שזה מגיע לה.
הוא מצא רעיון, שבסופו, הנסיכה תרגיש כאב כזה, כך שהוא לא
יצטרך להורגה, שכן היא תהרוג את עצמה שרק כדי שתוכל להפסיק
להרגיש את הכאב הזה. הוא לא יגרום לה לפול מצוק גבוה ולשבור את
כל עצמותיה בנפילה הקשה, הוא ישבור לה איבר ששום קסם או מדע
יכול לאחד שוב. הוא פשוט ישבור לה את הלב.

ובצורה כל כך פשוטה, התכנית החלה. הנסיכה, לא מודעת לתכנית
המורבידית שנגדה, חיה את חייה כמו שכל נסיכה באגדות חיה.
המשיכה לבקר בממלכה, המשיכה להבריש את שערה הבלונדיני הארוך
והמשיכה להשתתף בנשפים מפוארים ולרקוד שם עם נסיכים יפי תואר.
ובאחד הנשפים, היא פגשה עוד נסיך יפה תואר, אבל בשבילה הוא היה
הנסיך יפה התואר. גם לו היה שער בלונדיני ארוך ועיניים כחולות
כמו הים שאפשר לתבוע בהן אם לא נזהרים. גם הוא היה מצחיק,
וחכם, וחמוד ומושלם, ולכן הם כל כך התאימו. זה היה כאילו הגורל
כיוון אותם להיפגש באותו נשף.

כעבור זמן קצר הם כבר התחתנו. הורי הנסיכה והנסיך דיברנו בינם
לבין עצמם על נדוניה, ועל איזה חלקים של הממלכה הנסיך יקבל
כאשר הוא יינשא לנסיכה. הם סיכמו שהחתונה תיערך באביב, ושיוכרז
יום חג ממלכתי לצורך ציון החתונה. הכל היה כל כך מושלם, לא
ניתן היה להאמין לזה כמעט.

אבל, כמו כל דבר טוב, גם לזה יש סוף. לצערנו ולצער הנסיכה,
הנסיך, באחד מטיוליו ברחבי הממלכה, פגש צעירה נאה, שכבשה אותו
בקסמיה. הוא נטש את הנסיכה ושבר לה את ליבה. כמובן שעל מעשה
שכזה לא ניתן למחול- ולכן פרצה מלחמה עקובה מדם בין שתי
הממלכות. הצבאות צעדו על פני מישורים ירוקים וזכים, וצבעו אותם
בדם. בסופו של דבר, הצבא מממלכת הנסיכה ניצח, וכבש שטחים רבים
מהממלכה היריבה. גם לזה הוכרז יום חג, אבל רק אדם אחד לא בא
לחגוג עם שער תושבי הממלכה. נסיכה, שהייתה פעם כל כך יפה, נעלה
עצמה בתוך צריח גבוה, ובילתה את זמנה מאז בגידת נסיכה בבכי.
פניה, שהיו פעם מלאים באור פנימי מחיוכה- כבו לפתע. עיניה,
שהיו כחולות כמו השמיים לא הפסיקו לדמוע. היא כבר הפסיקה לעסוק
בפעילויות הרגילות שלה. גם כאשר שמעה שהצבא מצא את הנסיך הסורר
והרגו- היא לא שמחה. להפך.

הוכרז יום אבל, וכל הממלכה לבשה שחור. יום האבל נמשך כחודש,
והעצב הורגש גם שנים אחרי מות הנסיכה. גם דורות רבים אחרי
מותה, ממשיכים לספר את הסיפור, כדי להראות לבחורות צעירות
שאהבה היא דבר מסוכן שיש להיזהר מפניו. כמובן שהסיפור הפך
במרוצת השנים לאגדה, אבל כמו תמיד, אגדות הן האמת רק אחרי
שנים.

אבל, בעוד הממלכה התמוטטה מהעצב שבמות הנסיכה, והאגדה סיפרה על
איך נסיכה יפה אחת מתה בגלל לב שבור, עמד לו שם אדם אחד, וחייך
לו בעוד כל זה קורה. הוא שמח, כי היא עשתה בדיוק מה שהוא חזה
ורצה שתעשה. היא פעלה על פי התסריט החולני שהוא כתב בצורה
מושלמת. הוא היה גאה בעצמו, בתכנית שלו ובביצוע הסופי שלה.
ניתן לכנותו חולני, מורבידי, סדיסט, מטורף ומה עוד- וכנראה זה
נכון. כנראה כל השמות האלו ועוד רבים אחרים מגיעים לו, על
רשעותו ואכזריותו. אבל זה דבר שאין לומר בראש מורם ובקל חזק,
שכן הוא תמיד שומע. ואנחנו לא רוצים שהוא ישנא גם אותנו.