נכתב ע"י נדב אפלבאום וזיו גלסברג

היום הזה התחיל לפני שנים. זיכרון עמום, כמו מעין חלום, של שמש
ושמיים. נדמה היה לו, שלא ראה אותם שנים.
והיה הפרויקט הזה. ימים מול המחשב. פיצה וקולה. וקפה. קפה
שחור. נס. נס על חלב. אספרסו. רגיל או כפול. קפאין עם גיוון.
מספרים בלי משמעות על מסך כחול מרצד. ודד-ליין. דד-ליין
מיתולוגי, הבטחה מרוחקת, כמו אשליית נווה מדבר לאדם צמא.
לפתע הרגיש את היובש המחוספס של גרונו. הוא לגם מבקבוק הקולה
הגדול והחם שהיה מונח לידו, ולראשונה מזה שנים, אולי לראשונה
בחייו, הרגיש את טעמו: מתוק עד גועל-נפש ואז תפל. משקה שמכה את
הלשון ומותיר אחריו תסיסה חומצית. התחושה הזכירה לו את הטעם
המריר, החלקלק שנוצר לאחר הקאה.
הוא הרגיש את הגל הראשון תוקף אותו. הוא בלע ורץ לשירותים. גלי
זיעה שטפו את גופו וקיבתו, שנתקפה פרכוסים עזים, ביקשה לפלוט
את תכולתה. לרגע עמד מתלבט, נמשך אל הכיור וברז המים הקרים,
המבטיחים. חסר שליטה, כנוע ללחצי גופו, הוא טמן את ראשו
באסלה.
הקיא עלה בגרונו והציף את פיו בגלים מרים ובלתי נשלטים. הוא
נכנע להם, פתח את פיו והניח להם לעשות בו כרצונם.
לבסוף, מותש, ישב על רצפת התא ונשם. נקישת הנעליים המתקרבות
גרמה לו לסגור את הדלת. מיד נשמעה דפיקה. "תום", אמר הקול,
קולו של ראש הפרוייקט, "הכול בסדר?" "אה-אה", ענה תום, וקולו
זר וצרוד. הקול המשיך בשלו: "טוב, תחזור לעמדה שלך, העבודה שלך
לא תעשה את עצמה לבד", והנעליים התרחקו שוב.
תום משך את עצמו למעלה בעזרת ידית השירותים. הקיא באסלה נשטף
והמים לקחו איתם את ריחו הנורא. המים שמילאו את האסלה כעת
נצבעו כחול כימי, מלאכותי. הוא קם לאיטו ויצא מהתא, נתמך
בקירות השירותים בכל פעם שהסחרחורת תקפה אותו. הוא הכניס את
הראש מתחת לברז. המים הקרים שטפו את ראשו והעבירו צמרמורות
בגופו. עכשיו הגיע תור הפה. הוא מילא אותו במים ושטף את טעם
הקיא. טעם נורא ומתכתי, אבל לפחות טעם אמיתי. המים היו קרים
ומתוקים והוא לגם מהם משך דקות ארוכות.

כשהרים את ראשו, ראה את השתקפות פניו במראה. לרגע לא זיהה
אותם. אלה היו פנים של אדם אחר: זקן יותר, עייף יותר. באמת עבר
זמן רב כל כך מאז הביט בעצמו?
משב רוח קל ליטף את פניו הרטובות וצינן אותן. התחושה המפתיעה
ריגשה אותו, והוא פנה לחפש את מקורה. מעל תא השירותים האחרון,
הפנימי ביותר, התגלה חלון קטן. תום נעמד על האסלה וקירב את
ראשו לחלון. הוא הסניף את האוויר בחוץ. אוויר מלוכלך, מטונף,
רווי זיהום תעשייתי, אך עם זאת נושא בחובו ניחוח נסתר, מלוח,
ניחוח ים.
ים.
גלים. רעש לבן ממלא. הצליל העלה בו רגש לא מוכר: געגועים.
אפשרות. חלון הזדמנויות. קול בראשו אמר לו "אקמול. אולי פורטה.
זה מה שצריך, ולעבודה". זה היה מאוחר מדי.
רעש הגלים המתנפצים על החוף הציף אותו. הוא עמד קפוא, על אסלת
השירותים, מתנדנד לצלילם הדמיוני, הבוקע מראשו.
בפנים, כבר הייתה לו תחושה איך היום הזה ייגמר. רק סוף אחד
יכול להיות לו. אבל כל דבר בעיתו. הוא שאף שאיפה אחרונה
מהאוויר, וקפץ מהאסלה. הוא יצא מחדר השירותים. קולות מודאגים
נשמעו לעברו. משמעות המילים אבדה בצלילי הגלים שהמשיכו להציף
את אוזניו. הקולות המשיכו אך הדאגה פסקה והוחלפה בכעס ובזעם
שבתורם התמלאו צלילי איום. הצלילים שהלכו וגברו ככל שהלך
והתקרב אל הדלת  הראשית.
"לצאת דרך דלת הכניסה", מוזר שמעולם לא חשב עליה אחרת. מעולם
לא חשב עליה כעל דלת יציאה, הרהר, וחיוך קל שבקלים חלף על פניו
בזמן שחלף על פניה.
הדלת נטרקה מאחוריו. הצליל שבר את רעש הגלים וחילץ אותו לרגע
מתוך מצבו הקודם. הוא מצא עצמו בלב בניין משרדים ענק, בניין
שראשו בשמיים. הוא שקל לעלות אל הגג אך החליט שטרם הגיע העת.
הוא נכנס למעלית וחיכה, מבלי לבחור קומה.  אוויר המזגנים
המלאכותי גירה את גרונו, עד שצלצלה המעלית את צלצולה התחתון
ביותר.
הרחוב המה ותום הרשה לעצמו להיסחף עם זרם האנשים. אנשים
היוצאים מעבודתם, בדרך לביתם, למשפחתם, לחייהם. כל אחד ויעדו,
כל אחד וייעודו. השמש שקעה מעל ראשו, והקהל הקיף אותו מכל
עבר.
יד אחזה בידו מבעד להמון, ומשכה אותו לפינת רחוב שקטה.
"היי, לאן אתה הולך?" פנה אליו קול נשי מזמין וצרוד. הוא הביט
מבולבל. "אני?" שאל את האישה שמולו, אישה צעירה אך בלויה
למראה, משומשת. אישה שהייתה יכולה להיות נאה.
אם רק לא הייתה זונה.
"יש לך עשר דקות פנויות?" שאלה אותו, מנצלת את בלבולו. "כן",
הוא גמגם. אחרי הכול, אין יותר דד-ליין. היא הכניסה שתי אצבעות
לפיה ושרקה. המונית עצרה לידם מייד. "לאן אתה רוצה ללכת?" שאלה
את תום.
"לא איכפת לי".

הם נסעו לאורך החוף והיא נצמדה אליו. גופה הדביק מזיעה חבק את
גופו במקצועיות. היא נשקה לו ואגלי זיעה נותרו על עורו למזכרת.
שדיה הכבדים דחפו אותו, מצמידים אותו לדלת המונית. היא גהרה
מעליו, עיניה פגשו את עיניו, משדרות פיתוי מיומן. היא קרבה
לפניו, שפתיה פתוחות, ונשקה-אנסה אותו. לשונה חדרה לפיו,
השתוללה כדרך אגב בחלל הפה, זזה ללא רגש כמו שור מכאני המחקה
את החי.
טעמה עורר בו את טעם הקולה החמה מהמשרד. הוא התרחק ממנה, והיא
נסוגה מופתעת. לפתע הרגיש את מיצי המרה של בטנו גועשים ותחושת
קבס חזקה אחזה בו. הוא הרגיש את הקיא עולה שוב במעלית שהייתה
גרונו. הוא ניסה לעצור את המעלית, להפעיל את בלמי החירום,
לבלוע אותה חזרה מטה.
לשווא.
מיצי הקיבה פרצו מפיו, והוא הקיא על פני הזונה. המומה, היא
סטרה לו, מותירה שרידי ציפורניה. שריטות שבדרך כלל יש לשלם
עבורן.
המונית נעצרה בחריקת בלמים. צעקות זעם וכעס נורו מפי הנהג שיצא
מהמונית ופתח את הדלת האחורית.
"החוצה, החוצה. תקיא בחוץ", הוא אמר.
תום רכן החוצה, עווית חלפה בגופו. זהו, לא נותר עוד דבר לפלוט.
הוא לחש לנהג: "תודה. סליחה".
"יאללה, איזה בלאגן עשית לי פה, לכלכת את כל המונית".
"אני מצטער. אני אשלם על הנזק".
"500 שקל".
"טוב. שנייה. אני אראה אם יש עלי כזה סכום, או שנעצור
בכספומט".
תום גישש אחר ארנקו. "מוזר", הוא חשב, "הוא לא בכיס האחורי".
במצוקה, הוא התחיל לחפש בקדחתנות בשאר הכיסים. לא היה עליו
דבר. לפתע נזכר - הוא השאיר הכל מאחוריו. הארנק נשאר על
השולחן, מארח חברה למחשב אותו תום נטש.
"תשמע, אני לא יודע איך זה קרה", הוא מלמל במבוכה, "הארנק שלי
לא עלי".
"אז מה? אתה שחקן? עבדת עלינו? חכה, אני אלמד אותך לקח", אמר,
ותלש את תום סופית מחוץ למכונית והטיח אותו באספלט.
תום ניסה להסביר את עצמו, להתנצל, להציע לפצות. אבל זה היה
מאוחר מדי. הזונה בעטה במפשעתו, המקום אליו התכוונה להגיע
מראש, רק שהפעם זה היה אישי. "בן זונה נצלן", היא צרחה והלכה.
הנהג שפך את חמתו על תום. זרם של בעיטות וקללות ניתך עליו ולא
פסק משך דקות ארוכות. ידיו ניסו לסוכך על גופו, אך ללא הועיל.
הבעיטות המשיכו לפגוע. הוא זחל, מנסה להתרחק מהכביש ומהאיש
שמכה בו. הוא חיכה לשעת כושר, וניצל את התנופה כדי להתגלגל
רחוק עוד יותר. הוא התרומם על ברכיו, מקווה להספיק להיעמד לפני
שהנהג ידביק את הפער. כשהרים את ראשו הוא ראה את הים קרוב
מתמיד, במרחק מטרים ספורים בלבד. לחרדתו, הוא נמצא בראש רכס
כורכר, ומתחתיו המדרון המוביל לים, תלול וסלעי. אין מוצא. הנהג
הכועס מצד אחד, ומנגד המצוק. תוך שנייה הוא בחר. הוא יתמודד עם
כעסו של הנהג. פשוט לא היתה לו ברירה.
הנהג הגיע אליו. הוא אחז בשערו של תום, אגר תנופה בכל גופו
השמן והמזיע, הניף את רגלו לאחור, ובבעיטה מרהיבה ביטל את
הבחירה.

תום הועף מעוצמת המכה אל מעבר לשפת המדרון. הוא התגלגל חסר
שליטה מטה וגופו ספג חבטות מכל כיוון. סלע הכורכר נהג בו ללא
רחמים. שריטות על כל גופו, חתכים שטחיים ועמוקים בבשרו. כשעצר
לבסוף, ראשו היה טמון באדמה. טעם העפר שבפיו נמהל בריח שתן
חריף, שתן טרי מקילוח שניתז באדיבות הנהג המדושן, המסופק.
תחושת רטיבות מתפשטת חיממה את רגלו; חושך עטף אותו.

"אתה בסדר?" קול קטן שאל, ויד קטנה, שניערה את כתפו, חילצה
אותו מהחשיכה. "אדוני?" המשיך הקול ותמה. "אתה גופה?". "עוד
פעם", חשב תום ושאל: "מה את רוצה?" "אף פעם לא פגשתי גופה עד
היום". "גם היום לא", פלט במרמור. רצונו היה שיניחו לו לנפשו.
הוא כבר לא ביקש דבר פרט לשקט. ילדה קטנה ניצבה לצידו, לבושה
בגד ים שלם. שיערה היה אסוף לכדי זוג צמות תאומות בצידי ראשה.
"ילדה", הוא זעם, "תעזבי אותי. לכי תציקי לאמא שלך". "אסור
להציק לאמא", הסבירה הילדה. "ולי מותר?!" תהה במרירות. "לכי
מפה, לפני שאני נותן לך מכות". הילדה הסתכלה עליו בפנים זועפות
והתחילה לבכות. "עופי מכאן!" צעק, התרומם ממקום משכבו והרים את
ידו בתנועה אלימה. הילדה לא נשארה לגלות להיכן היתה ידו מגיעה
בסוף התנועה, היא נורתה ממקומה ונעלמה בין הגבעות. התנועה
המהירה עלתה לתום בכאב עז. תחושה אמיתית סוף-סוף. הכאב הזכיר
לו את פצעיו הפתוחים, המדממים. הוא החליט לחטא אותם במים
המטונפים, מלאי הזוהמה והחיים.
הוא פסע שסוע ודואב לעבר קו המים לרחוץ את פצעיו. ריח הדם
הקרוש נמהל בריחו המלוח של הים לכדי ריח אחד, קמאי. הדם הקרוש
נמהל במימי הים שעטפו את גופו של תום ורחצו-טיהרו אותו. או
זיהמו אותו. כבר לא הייתה לכך חשיבות.
תחושת צריבה החלה מתפשטת בגופו. בתחילה עמומה, אך היא הלכה
והתחדדה לכאב. כאב? תחושה אמיתית. תחושה נקייה. כנה. לרגע, הוא
התנתק ממצבו ושכח את גופו. הוא הביט אחורה על חייו. חיים
מבוזבזים, חסרי מטרה. בינוניים.
הוא הודה לגופו על הכאב. כאב מעורר. כעת ידע מה עליו לעשות.
לראשונה בחייו היתה לו מטרה נתונה וידועה מראש. הוא הזדקף
במקומו, יישר את כתפיו, מתח את גבו, וצעד מזוכך אל עומק המים.
הוא צעד לעבר השמש השוקעת, עימו, לכיוון קרקעית הים. המים
הציפו את כל כולו, והוא נתן עצמו לגלים. הניח לגופו להיסחף,
מרשה לים לעשות בו כבשלו, אבל הפעם, מתוך בחירה, מתוך מטרה.
מערבולת שהמתינה לו בלב ים אספה אותו אליה. היא אחזה בגופו
ולאט לאט, מעדנות, השכיבה אותו תחתיה.  

מסתחרר למטה נזרק עם הכיוון פנימה ומטה מנסה לנשום האוויר אוזל


והוא מתלבט, אם יש סיבה לנשום, אם יתגעגע לאור השמש. חושב,
סוקר, בוחן ומתפתל בין זיכרונות ילדותו, שהתארכה ונמתחה. נמתחה
בעצם עד ליום הזה, עד לרגע הזה, עד המחשבה הזאת ובאבחה אחת,

פנימה ומטה צולל בולע מים ממלא את הריאות איבוד שליטה כחול
בעיניים

והוא אבוד, צף בחלל רטוב, חם וכחול. שקט סביבו ואין דאגה
בעולם. ומרחוק האור; מביט אליו, קורא לו. פתח קטן של אור: דרך
יציאה לעולם, בעוד הוא

מתחמק אוויר אזל הלב דופק הכרה מתערפלת החושך מתקרב שחור
בעיניים

והוא מסרב להתמודד, שוקע בשלו. תום מאבד תקווה, מוכה בייאוש,
מקבל את הבשורה ומרפה את גופו. הוא ויתר על חייו.
ולפתע הגוף...

הגוף מתקשח מיטלטל מתמרד נגד הבשורה צמרמורת בגוו כל עצב בגופו
צורח
צורח ושר:
           כאב ועונג
                             סבל והנאה
                                                מוות וחיים

ולרגע, לרגע אחד בודד, הוא מאושר. חנוק, כואב, פצוע, אבל תחושה
משונה של חיות, של פוטנציאל עצום, של אהבה מחכה, של שמחה על
העצב שיבוא. ושוב האור קרוב, במרחק נגיעה. הוא שולח את ראשו
מבעד לשכבת המים הדקה המפרידה בינו לבין העולם. והוא משתעל,
ריאותיו כואבות. בכי רם מציף את האוויר.

חבל הטבור נחתך.