לפספס את הרכבת האחרונה של היום  זה דבר שבמילים יפות, די
מעצבן ויכול להטריף את הדעת. אני עומדת עם תיק על גבי ורואה את
הרכבת מתרחקת ממני. את אור הפנס נעלם באופק השחור והשקט עוטף
את התחנה שכעת תורה לנוח מיום עמוס ומטורף. יום בו אלפים חרשו
את רציפיה האפורים. יום בו אלפי אנשים מיהרו למקומות חשובים
נורא - זזים  במהירות, ספק הולכים ספק רצים. אינם מביטים
לצדדים. אינם חיים את הרגע אלא מביטים אל היעד שאליו פניהם
מועדות. אני מביטה בפני האנשים, ונדמה לי לפעמים שהדרך אינה
חשובה להם. הם רק מחכים להגיע לקו הסיום.

אני יושבת לי לבד בתחנה. אנשים עדיין מתרוצצים לכל עבר והרכבת
שלי ברחה לי מבין האצבעות. מביטה בפני האנשים ועל פי תווי
פניהם אני מנסה לנחש לאן הם הולכים ולמה הם כל כך ממהרים.  לאן
הם רצים ואחרי מה. אחד פניו לפגישת עבודה ממש חשובה, אישה אחת
תפגוש כאן את ביתה שחוזרת הביתה לאחר שבועות. נער עם זר פרחים
שעומד לפגוש את אהובתו המזדמנת ועוד איש אחד שנוסע לביתו החם.
בית שבו האח דולק מהבוקר והספה בסלון קוראת בשמו ומזמינה אותו
לנוח בתוכה עם כוס קפה חם. על כל דמות שעיני נתפסות, אני בונה
סיפור ומלבישה עליה חיים שלמים.  

רגע ההגעה ליעד שלנו הוא כה קצר ותמציתי אך הדרך שלנו אמורה
להיות הדבר האמיתי. זמן הישיבה בקרון או בתחנת רכבת יכול להוות
השראה לשיר חדש שיושב בתוכי ומחכה לצאת החוצה. אני יכולה לקרוא
או לאכול, להביט על פני האנשים שמסביבי ולעוף עם הדמיון.

תמיד נדמה לי שרכבת זה המקום האידיאלי לפגוש אנשים מרתקים.
ארבעה מושבים צמודים זה לזה. כל שצריך זה להישיר מבט לשכנך
המזדמן לנסיעה ולהתחיל בשיחה. אולי תלמד דבר מה חדש ומיוחד.
אולי תקבל הצעת עבודה מפתה, ואולי תמצא בין ספסלי הרכבת את
אהבת חייך.

אני עומדת בתחנת הרכבת שנראית כאילו היא מתכוננת לשנת הלילה
שלה. לובשת פיג'מה ומצחצחת שיניים - ישר למיטה. אני רואה את
פנס הרכבת נעלם בחשיכה. מביטה שוב ושוב בלוח הרכבות המאכזב,
וחושבת על היעד החמים שלי. להיות שוב בזרועותיך. חושבת על
זריקת התיק בתנועה חדה לרצפה, ועל הטביעה הנפלאה בתוכך. על היד
שלך שתפלח את שערותיי ותעביר בי צמרמורת. היעד שלי הוא אתה.

ולפתע אני חשה עצב על כך שהייתי יכולה להגיע אליך ולהשיג את כל
אלה עוד כמה רגעים, ועכשיו אני יושבת כאן לבד בתחנה וקר לי.
אני עוצמת את העיניים, ומזכירה לעצמי שעכשיו זו רק שעת ערב לא
מאוחרת כל-כך, שהיעד שלי אמנם רחוק ממני, אך בטוח שהדרך אליו
תהיה מעניינת ומאתגרת יותר מהרגיל.

באותה השנייה בה פקחתי את עיני גיליתי גבר נאה, בשנות החמישים
לחייו יושב לצידי. תווי פניו עדינים ויפים. שיערו מלבין במקצת
ועיניו שופעות טוב.
"את צריכה עזרה?" הוא שאל אותי עוד לפני שהספקתי להבין את
שקורה סביבי. "אני לא יודעת מה תוכל לעשות עבורי... פשוט
פספסתי את הרכבת האחרונה לתל-אביב, ועכשיו אני צריכה לחזור על
עקבותיי ולפקוד את התחנה הזו מחר בבוקר, או לעלות על אוטובוס
איטי ליעד המעורפל שלי... עוד לא החלטתי מה לעשות", עניתי לו.
"את נראית קצת נסערת ועצובה", הוא אבחן ברגע את הרגשתי
המדויקת. "קצת", עניתי והשפלתי מבט על כך שאיש זר קורא אותי
כספר פתוח בכזו קלות. שתקנו מספר רגעים מביכים. קמתי ונעמדתי
על רגלי, אמרתי שלום נימוסי והתחלתי לפסוע לעבר היציאה מן
התחנה. האיש התרומם גם הוא. הוא היה גבר גבוה מאד, אולי מטר
תשעים, אולי קצת יותר. הבטתי אל תוך עיניו הכחולות, ודמיינתי
את מראהו של הגבר שממולי כשהיה צעיר. התמונה שעלתה בראשי היא
דמות של בחור בגילי, אולי מבוגר ממני במספר שנים. צללתי בתוך
עיניו וראיתי בחור יפה תואר עם שיער שטני פרוע, עיניים כחולות
כמו הים, עורו כהה וחיוכו חושף שורת שיניים נפלאות. מצמצתי
בחוזקה בעיני, והתקתי את מבטי מפני הגבר המשתנה שעמד לפני.
חייכתי במבוכה ושאלתי לרצונו. הוא התיישב חזרה על הספסל.
הצטרפתי אליו. "ראיתי אותך מבעד חלונות התחנה" הוא אמר בשקט.
"הייתי חייב להיכנס, לראות אם אכן הדבר שאני רואה אמיתי".
הסמקתי מעט, ולא הבנתי את כוונתו . התחלתי לחשוד במראה עיניו
הטובות, ובשפת הגוף משרת הביטחון שלו. "אל תיבהלי, ילדה. אני
לא סוטה. לא תימהוני". הוא שוב קרא הכול על תווי פני. "את פשוט
מזכירה לי אישה שאהבתי פעם מאד מאד. היו לה תווי פנים דומים
לשלך. תלתלים בהירים, עיניים שאומרות הכול בדיוק כמו שלך. במבט
מבחוץ חשבתי לרגע שזו היא, כמתוך חלום ניצבת בפני. אך אין זה
הגיוני מפני שגילה לפחות כפול מגילך, ילדה" חיוך נפרס על פני
למשמע סיפורי הנוסטלגיה של האיש. גם הגבר חייך.

לא ידעתי מה לומר. אולי האישה שאהב נפטרה, והוא מעלה את
זיכרונותיו הכואבים. אולי עזבה אותו שבור, וליבו תמיד יזכור
אהבת נעורים כלפיה. הוא פתח את תיק המנהלים שנח על רגליו,
והוציא מכיס צדדי מעטפה חומה, ומתוכה שלף תמונה מופלאה של  זוג
קורן ומאושר. הנער, שערו חום ובלוריתו מתנפנפת, חיוך מדהים,
עיניים בורקות, עמידתו זקופה ובטוחה. הדמות שקרצה לי מתוך
התמונה המתקלפת גרמה לי להרגיש משהו כלפיה. מין התאהבות קטנה
כזו. צביטה בלב. רצון להיות זו שהוא מחבק שם, בתמונה הישנה
שבידיו. לאחר התלהבות של מספר שניות לא מורגשות מדמות הנער
בתמונה, מבטי הגיע לחברתו. שיער מתולתל וארוך, מגיע עד לקו
מותניה בגוונים בהירים. עיניה קורנות מאושר. גוף מלא במקצת. על
פניה רואים את השמחה והריחוף. מין נערת סיקסטיז מדהימה לבושת
שרוואל פרחוני וחזיית בגד ים נחה על פלג גופה העליון. דרך
תמונה אחת קטנה יכולתי להרגיש בקסם שבניהם. הפלא נשקף גם לאחר
כמה עשרות שנים. יכולתי לחוש במשיכה, כאילו דבר אינו עומד
בדרכם. ניתן היה לחוש את החשמל שביניהם זורם במתח גבוה.

"זה אני בגיל 25, וזו אורנה המדהימה", אמר והשתתק לשנייה, טובע
הוא בעצמו בתמונה. "את יודעת כמה זמן לא פתחתי את המעטפה הזו?
10 שנים לפחות", וחייך.
"אני לא דומה לה בכלל. אולי השיער מזכיר אבל..." אמרתי לגבר
כמנסה להעיר אותו מחלום רחוק ומעורפל שהוא יצר לעצמו. הוא הביט
שוב בתמונה, ותפס את סנטרי כבוחן את מראה פני בזכוכית מגדלת.
העביר את ידו לאורך פני ואמר: "אתן פשוט אותו הדבר, עשויות
מאותם החומרים, רק בהפרש של כמה שנים טובות. גם אם תווי פניכן
אינם זהים. גם אם מבנה גופכן שונה זו מזו, אפילו אם השיער שלך
יותר בהיר ומתולתל משלה. לשתיכן אותו ניצוץ משוגע בעיניים.
אותו הקסם שבחיוך. אותו הפלא שאני יכול לראות רק היום, ממרומי
גילי. לאחר הנפילות והטעויות, לאחר שנים של אכזבות ושנים אחרות
של אושר וצחוק". הוא עצר ונאנח בקול. " כשאתה צעיר אתה משוכנע
שכל העולם פרוס אך ורק לרגליך. מזל שצעירים חושבים כך, מפני
שזהו הכוח שמניע אותם להתקדם ולפסוע בשבילי החיים, אך עלמתי
הצעירה, אין הדבר נכון. הנעורים חולפים והגוף נותן את אותותיו.
קמט פה. קמט שם. משבר קטן או אחד מסובך הרבה יותר. השיער
מאפיר. הגוף משתנה. ראי איזה נער יפה הייתי ועד כמה זוהרת
אורנה, כאן בתמונה. מה אנחנו כעת? אני בעולמי והיא בשלה, שנינו
נתחיל את שנות השישים לחיינו בקרוב. בקיצור - שני אנשים
מזדקנים שמקומם בעולם שלנו כבר לא מובטח, ואף אחד לא שואל את
דעתנו." הבטתי בפניו שהתעצבו בבת אחת ואמרתי :"אתה נראה הרבה
יותר צעיר מגילך. אתה נראה אדם חיוני ושמח. אדם עם חוכמת חיים.
העיניים שלך מקרינות אור וטוב לב וזה מה שחשוב באמת".

הוא חייך והמשיך, "תקשיבי לי ילדה, כשאת פותחת את הטלביזיה
בימים המודרניים והמטורפים  האלה, מה את רואה?" הוא שאל ולא
חיכה לתשובתי. " את רואה סגידה ליופי, לנעורים, לרזון, לחלק
ולמושלם. כשאתה צעיר אתה באמת מאמין שכך פני הדברים, שהכל שלך,
שהכול צריך להיות מושלם. אתה מחפש אחר הג'וב המושלם והמכניס
ביותר, מחפש אחר הכסף, אחר הרכב החדיש ביותר, אחר הדירה הכי
מרווחת שיש עם הגינה הכי מטופחת בשכונה, מחפש אישה לאהוב. אישה
במסווה של מרלין מונרו, אינשטיין וצ'רלי צ'פלין גם יחד. אתה לא
מסתפק בכך שהיא תהייה יפה או חכמה, מצחיקה או שנונה, או שיהיו
לכם נושאי שיחה לרוב - אתה רוצה את הכול כשאתה צעיר. פותח את
הפה ומנסה לבלוע הכול בבת אחת. מבלי לנשום. מבלי לחשוב. הכול
מגיע לך, במיוחד כשאתה בחור יפה עם בטחון עצמי בשמיים. מרוץ
החים מעייף כל-כך, וכשאתה מגיע לקו הסיום, אתה פתאום מבין
שהחומר שולט בך ובחייך, שהסגידה ליופי ולשלמות גרמה לך להתעוור
לשנים רבות. אתה מתפכח בוקר בהיר אחד, ומבין שאתה שייך לדברים
ששייכים לך."

תחנת הרכבת התרוקנה מאדם. רק מאבטח וזוג מבוגר עמדו בכניסה.
התבוננתי באיש שלפני ופתאום הוא נראה לי כמו סבא טוב כזה.
דמיינתי שהוא עומד להוציא מכיסו סוכרייה ענקית על מקל, ולהגיש
לי אותה, ואני אכניס את ראשי בחיק הסבא הטוב בעל העיניים
הכחולות, ואאבד את עצמי בין זרועותיו, ואבין שגם אני ובני גילי
עושים את אותן הטעויות כשהם פוסעים בין השנים, ודבר לא יוכל
למנוע את השגיאות. אפילו לא וידוי של איש גדול ובעל ניסיון.
כדי להבין משהו ולחוש את השפעותיו, צריך אדם להיכוות בעורו. רק
כך הלקח יהיה מושלם.

הבטתי בעיניו ושנינו השתתקנו. הוא תחב את ידיו הגדולות לכיס
מכנסיו ונאנח. לרגע נבהלתי וחשבתי שהוא אכן עומד להוציא איזו
הפתעה. אך דבר לא השתנה. עיניו ברקו, ואני הבנתי שהוא מעלה עוד
תמונות מעברו. עוד ספר ישן ואטום על מדף מאובק נפתח בראשו
כעת.

כמו שאני יודעת לבטא את עצמי בכתב, לרקום מאלפי מילים מחרוזות
נפלאות, לשים כל מילה במקומה. להוסיף שורה או להחסיר, כך אני
טובה גם ב"תורה שבעל פה". כשאני מתחילה לדבר, דבר אינו עומד
בדרכי. אוטוסטרדה של מילים . תמיד יש לי מה לומר, ולפעמים
הגבולות למילים הזורמות אינם ניצבים בפני. כל מחשבה מתורגמת
למילים ומשתחררת לחלל העולם. באותם הרגעים, מול הגבר שמולי,
התכונה הזו נגוזה ממני. הייתי כמו דג, ובקושי הצלחתי להשחיל
מילה בסיפור המופלא שניצב מולי.

הגבר שב והביט בתמונה הזוהרת של ימיו המאושרים. "את רואה את
הנערה הזו? לא הייתה בינינו אהבה של שנים. לא קשר ארוך טווח
וחזק, לא כינורות ולא פרחים. נפגשנו בטיול למדבר יהודה. אני
הייתי המדריך שלה. היא לא הייתה נערת חלומותיי. את דמותה לא
דמיינתי בלילותיי הלבנים. סביבי תמיד הסתובבו נערות שחרחורות,
רזות כאלה שתמיד היו מאופרות ומושקעות. והיא הייתה ילדת טבע
כזו, פראית ולא צפויה. הייתה הולכת יחפה בקיבוץ בימי שרב
לוהטים, ודבר לא הפריע לה להתהלך כך. לא החום הלוהט,לא האספלט
השחור מעלה האדים של אמצע הקיץ, וגם לא מבטי האנשים שלא הבינו
את פשר הניצוץ שבעיניה שלא ניתן לכיבוי גם עם צי שלם של רכבי
כיבוי".

ערב במדבר, שמיים עמוסי כוכבים שנצצו בחושך החזק. מדורות נדלקו
מכל עבר, וגם משהו בינינו נדלק. התרחקנו מספר דקות הליכה
מהמחנה. אור הירח הכה בחזקה, וראיתי את פניה באור כמעט מושלם.
אור הירח ליטף את פניה היפות, ונתן להן מראה ענוג ומושלם. היא
דיברה ודיברה  והיה בקולה צליל של ניגון רחוק ושקט. מנגינת
נדודים שאת קולה ניתן לשמוע רק במדבר, במרחבים, וניחוח גופה לא
הרפה ממני שנים ארוכות. כל מילה שנאמרה הייתה במקומה. נערה
מצחיקה ושנונה, חכמה ופיקחית. החיוך לא ירד מפנינו. בעיניה
ניצוץ שהצית את הלילה והשקה את המדבר הצחיח." הוא עצר לשנייה
והמשיך, " ישבנו שם שעות ונפתחנו אחד לשנייה, לפחות כמו שאני
נפתח אליך עכשיו. נערה רחוקה ולא מוכרת עם ניצוץ כה דומה
בעיניים."

הוא השפיל את מבטו ושאל: "לאן פניך מועדות?", כקוטע את הסיפור
ברגע הקריטי והחשוב ביותר בסיפור הלילי הזה. " יש בחור חדש
בחיי. אחד כזה שגורם לי לרחף באוויר. שאני מרגישה איתו בעננים.
הוא זה שהדליק את הניצוץ בעיני בלילה חשוך שכזה, ואל זרועותיו
אני נוסעת עכשיו",  עניתי לו. הוא ומלמל מספר מילים לעצמו. לא
שאלתי לתוכנן.

"עם מבט כזה בעיניים לא ניתן לטעות", הוא סינן משפט קצר והמשיך
בסיפורו. "כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, או בוקר מוקדמת במדבר
המשנה את צבעיו משעה לשעה. כל-כך הרבה מילים נאמרו בלילה הבהיר
ההוא, ואני זוכר את כולן. המילים לא נגמרו, אך הגרון היה יבש
וצרוד, והעייפות החלה משתלטת עלינו כמו ענן שיורד לאט על האדמה
ויוצר בועת ערפל. ישבנו סנטימטרים ספורים זו מזה. הסתכלתי
בעיניה, וכשלא נשארו מילים לתאר את פליאת המפגש, קרבתי את פי
אל שלה ונשקתי לשפתיים הכי מושלמות בעולם. נשיקת חיי. הרגשתי
כל-כך הרבה . משהו מעבר לכל מה שהכרתי. חשתי שבגופי מתעופף לו
פרפר ענק שמשיק את כנפיו ומרטיט את כל גופי. התבוננתי בעיניים
המופלאות שלה, וראיתי דמעה אחת זולגת מעינה. שאלתי אותה מדוע
היא בוכה. היא שתקה רגע ואז השיבה שבבוא היום היא תספר לי
מדוע. חיבקתי אותה והצמדתי את גופה לשלי. נשמתי את ריח שערותיה
הנפלא המהול בריח המדורות, וגם מעיני זלגה דמעה אחת ויחידה, כי
לא הייתי צריך לחכות לתשובתה. ידעתי היטב למה היא מתכוונת."

התחלנו פוסעים לעבר המחנה הדומם מקולות אדם. רק פיצוצי גיצי
המדורות ההולכות ודועכות נשמעו ברקע. נכנסנו לתוך שק השינה,
ועשינו אהבה מתחת לשמיים. הקור העז של לילות המדבר לא היווה
בעיה עבורנו. הכול היה פשוט טהור ומושלם, כאילו אנחנו לבדנו
בעולם בתוך חור שחור וריק מתוכן. רק שנינו בתוך שק השינה שעוטף
אותנו בתוכו. כשהכל נגמר והיצר דעך שאלתי אותה אם היא נהנתה.
היא הביטה בעיניי במבט מטורף ואמרה משפט שלא אשכח עד יומי
האחרון. כשהיא שכובה על גבה, ופניה סמוקות, היא לחשה לי שמעולם
לא ראתה את הכוכבים בוהקים ונוצצים כל-כך חזק. כך נרדמנו זו
בזה, זו עם זה בלילה הנוצץ שלנו.

"את רוצה לשתות משהו?" שאל אותי הגבר. הנהנתי לחיוב והוא הוציא
מתיקו בקבוק מים, הגיש לי אותו ולאחר מכן לגם ממנו בעצמו.
שכחתי מעצמי, מהיעד שלי ומהאיש שמחכה לי אי-שם וחושב שכל רגע
אני עומדת לדפוק על דלתו. "נו, מה היה בבוקר שלמחרת?" שאלתי
בחוסר סבלנות. הוא חכך בגרונו והמשיך: "הבוקר עלה ואנחנו
הזדחלנו משק השינה, מנערים מעצמנו את החול שנדבק לגוף והציף כל
פינה בו, מנערים את הטירוף, את הפלא, מנערים אחד את השנייה
מעלינו. היינו חודשיים יחד. כבשתי אותה בקסמיי שהיו ידועים בכל
מקום. "וכך עברו עלינו כמה שבועות של ריחוף עד שקול פנימי בלתי
מוסבר קרא לי לשוב לחיק הנערות השחורות והרזות שהיו זמינות
תמיד. שערן מסודר וחיוכן סתמי. איתן תמיד הרגשתי על הגובה, כי
הן היו נמוכות כל-כך."

חזרתי אל הנערות הפשוטות שלי והן לעולם לא ידעו שהצחוק של ילדת
הפרא שלי היה הצחוק הכי יפה בעולם, וכשהיא הביטה בי גל חום
הציף את פני. אף אחת מאותן נערות לא יכלה לנהל איתי שיחה כמוה.
להיפתח אלי בכזו טבעיות כמוה, ולאף אחת מהנערות שפגשתי במהלך
חיי לא היה את הניצוץ שבעיניה.

התפלאתי על התפנית החדה בסיפורו של הגבר וקצת כעסתי עליו
אפילו... " איך היא הגיבה?" שאלתי אותו.  "היא ניסתה לשכנע,
לחייך, בכתה לילות ארוכים, אך כשראתה שאני הולך בעקבות קולות
הנעורים, שיחררה את החבל ונתנה לי לחמוק מבין אצבעותיה. לאחר
כמה שנים שמעתי שהיא התחתנה עם מדריך טיולים בחו"ל ושנולדו להם
שתי בנות ובן. השמועות אמרו שלילותיה היו בודדים. גם אני פרסתי
כנף והתחתנתי עם מלכת הכיתה. בחורה גבוהה ורזה, שחרחורת יפה
ושותקת. דעי לך ילדה, שלהיות נשוי ובודד זה דבר קשה יותר מאשר
להיות רווק ובודד. התחושה שאתה חולק את חייך עם אדם נוסף אך
מרגיש שהוא אינו שם בשבילך היא תחושת האובדן החזקה ביותר
שהרגשתי מימיי. לילות רבים דמיינתי את פניה של הניצוץ הפראי
הנושן שלי, והיא תמיד הסתובבה במסדרונות נפשי.

"תביני, שנים שלא חשבתי עליה ובטח שלא דיברתי כה רבות אודותיה.
פשוט ברגע שראיתי אותך... שנים של שתיקה בודדה התפרצו . הסכר
קרס מעוצמת המים הגועשים, החומות נשברו בתוכי". הייתי מוחמאת
מהאיש המבוגר, ולחיי התמלאו סומק טבעי.

"את חושבת שהיופי של אשתי נשאר לעד?", הוא שאל כמלגלג על עצמו
ועל בחירתו הלא מוצלחת. "הביטי על האנשים הפוסעים ברחוב. רבים
מהם היו ודאי יפים יותר כשהיו צעירים. משיכה מינית אכן חשובה,
אך היא כלל לא העיקר. הגוף משתנה עם השנים. נוספים קמטים.
נוספים קילוגרמים. גם מחלות כאלה ואחרות אינן פוסחות על רוב
בני האנוש, לצערינו. אך יסוד הנפש נשאר אותו הדבר גם כשאתה בן
מאה. ההבנה והרצון לעשות טוב אחד לשני. חכמת החיים. אני מאמין
שגם היום יש לילדת הפרא שלי את אותו הניצוץ בעיניים. אני עוצם
את עיניי ורואה אותה מתהלכת יחפה בקיבוצה הרחוק כשמסביבה כמה
מנכדיה."

עצמתי גם אני את עיניי ודמיינתי דמות של אישה כבת שישים, גופה
קצת כבד אך נשי, מתהלכת יחפה בין עצים ענקיים ומלאים עלי שלכת
חומים, וצחוק ילדים מהדהד מסביבה.

"אולי זו סתם פנטזיה שבנית לעצמך במשך השנים... אל תצטער על
שלא קרה ביניכם. אתה לא הכרת את ילדת הפרא באמת, בתור בת זוג
קבועה. באושר ובעצב, בקושי ובשמחה. אולי כל זה היה רק חלום
נעורים" אמרתי לו. " מה שווים חיינו ללא חלומות?", הוא השיב לי
והשתתק כמהרהר בדבריי. לאחר שניות הוסיף: " אולי את צודקת",
והשתתק שוב.

הבטתי בשעון והייתי המומה לגלות שעברו יותר משעתיים של שיחה עם
אדם זר שפתאום היה כל כך קרוב לי, על ספסל קר בתחנת רכבת ריקה
מאדם.

"אני כה מצטער. האיש שלך בוודאי מחכה לך אי שם. שיערו רטוב
לאחר מקלחת חמה ונרגשת, וגופו מבושם וקורא בשמך ממרחקים. סעי
לך. אני לא רוצה לעכב אותך עוד, לבזבז את זמנך בשיחות עם איש
מבוגר שמעלה נשכחות." הושטתי לו את פרק ידי. הוא בהה במחוגי
השעון כלא מאמין למרוצת הזמן, ושכה מאוחר, והוא שוב התנצל.

קמתי על רגלי והתמתחתי. האיש קם בעקבותיי ואמר: "תבטיחי לי דבר
אחד ויחיד ילדה - אל תרדפי אחר היופי, אחר הכסף או אחר הגודל.
לכי בעקבות הרגש. בעקבות שפת הגוף ובעקבות הניצוץ שזוהר
בעינייך. לעולם אל תתפשרי על התוכן - על הפנים - נסי לייחס
חשיבות פחותה לעטיפה, הרי אותה ממילא זורקים לפח הזבל, כשמגלים
את המתנה שבתוכה".

חייכתי בשקט, ולא הייתי בטוחה אם הבנתי את דבריו הקסומים, אך
הנהנתי כנודרת נדר ומבטיחה לקיים את אשר אמר. הוא אחז בידי
ונשק לה - כמו אביר מימי הביניים. וכשפניו היו כה קרובות לשלי,
הבחנתי בקמט ליד עיניו של האיש שהיה כה מושלם בצעירותו, ובדמעה
קטנה יחידה שזלגה על לחיו.

האיש החל לפסוע ונעלם בלילה המוזר שלנו. אני המשכתי לשבת על
הספסל הקר עוד כמה רגעים, הבטתי לעבר הרציף המקביל ולפתע ראיתי
אישה עם תלתלים כסופים ארוכים, שמלת לבנה ורחבה לגופה. סנדליה
בידיה - יחפה. שפשפתי את עיני בחוזקה ושבתי לביתי.