"תגיד לי", שאל כרישי המיוזע במכונית המחניקה, "למה אתה כל
הזמן נועל את הנעליים הצבאיות הישנות והמגעילות האלה?!"
"לא יודע", אמר בקצרה עמוס, "אני פשוט אוהב אותן..."
"מה,
זה עושה לך את זה?!", הקניט אותו כרישי, מתפקע מצחוק, "
זה מעורר אותך מינית, נעליים צבאיות?"
"לא, שום דבר כזה... אני סתם סנטימנטלי כלפי חפצים ישנים"
"זה
עושה לך את זה?! זה עושה לך את זה?!", חזר כרישי בטון
לגלגני, "
עושהלךאתזה עושהלךאתזה עושהלךאתזה?!
עמוס שתק וחייך כהרגלו, מעשן את הנובלס שלו וחושב. אחר כך הוא
אמר משהו עסיסי על אימא של כרישי, אבל זה לא מסוג הדברים שרצוי
לספר עליהם, אם לא רוצים להגעיל אנשים בתיאורים גרפיים מדי...
השערים הלבנים נפתחו בפני הניידת המשטרתית, שקרטעה על גבי
מדשאות אחוזת סמולרצ'יק, עד לחנייה. יצאנו מהניידת ונעמדנו
לפני הוילה. זה היה עוצר נשימה. ארמון בגודל עצום, שצבעו כהה
וחלונותיו לבנים, ניצב לפנינו. בכל חלון היה עיטור שנהב ובחלקם
ניצב פסל שיש בדמות מפלצת גותית. עמדנו במשך דקה ארוכה
והתפעלנו מהנוף והארמון. אפילו כרישי השמן גס הרוח, שתמיד פולט
קללה עסיסית כשאנחנו מבזבזים זמן, עמד ושתק שם. לא היה לי מושג
למה, אבל לראשונה בחיי ראיתי דמעה מנצנצת בקצה עינו. נקשתי
בדלת היפהפייה מעץ אלון, עם קישוטי הזהב.
"נווו, קדימה...", רטן כרישי, שולף בידיו השמנות סיגר קובני
ומעשן, "תפתחו כבר..."
"לא נראה לי שהם יפתחו כל כך מהר, זה שהם פתחו את השערים היה
סתם הצגה", אמרתי ובעטתי בדלת. מה אוכל לומר לכם, עץ אלון זה
לא מה שהיה פעם...
"חכו לי פה", פקדתי עליהם, מזיזה את הדלת המרוסקת משם, "יש לי
הרגשה מוזרה שזה הולך להיות מכוער ועדיף שלא תהיו עדים לזה".
רעש עקביי הנוקשים על הרצפה נשמע על גבי מרצפות השחמט הנוצצות,
שטונפו בבוץ. הרעש הדהד ככל שהתקדמתי, מחזיקה ידיים בכיסים
מרוב עצבנות... בכל קיר ראיתי תמונות יקרות ערך תלויות באופן
ראוותני, מעוטרות במסגרת זהב. חלקים מרצפת המסדרון הענק היו
מכוסים בשטיחים פרסיים יפהפיים,שגרמו לי להחסיר...
"סליחה, את מוזמנת לפה?!", נשמע קול מוכר עד חלחלה וקטע את
מחשבותיי.
פעימה, כן, גרמו לי להחסיר פעימה...
הסתובבתי. מאחוריי ראיתי את שימי המשתמש, לבוש בחליפה נאה עם
עניבה.
"לא, אני לא צריכה להיות מוזמנת לפה", התחלתי להרים את קולי
לעבר פניו המבולבלות, "אני מפקדת המשטרה!!!"
בתוך מספר שניות ראיתי איך הזעם משתלט על פניו הרזות, משיניו
שנגלו בפיו הכועס, דרך אפו האדום ועד שיערותיו הקלושות...
"תשמעי, את לא יכולה לפקד עליי, לפקד עליי כמו תמיד!!!", גמגם
בכעס, "עכשיו אני ראש יחידת האבטחה באחוזה!!! עד שלא תראי לי
צו חיפוש, את נשארת פה!!!", צעק בסמכותיות ושלח בזריזות יד
לכיסו, לשלוף אקדח...
הייתי זריזה יותר ובתוך שנייה הדהד בארמון קול הסכין שנזרקה
מידי ופגעה בידו, מפילה את האקדח.
"יא בת בת בת בת בת בת בת זונה!!!", צרח שימי, פרצופו מאדים
מכעס, כשכיסה את ידו המדממת במטפחת, "את..."
במשך השניות הבאות שרר שקט ורק פניו הכעוסות וידו המדממת הראו
שקורה פה משהו לא טוב. הרעש היחידי שהיה שם הוא טיפות הדם
שנחתו על הרצפה. הייתי מתוחה ופתאום הוא הרים את ידו המדממת,
צרח כשעיניו בולטות ורצה לרוץ לעברי, כדי להכות.
נשלפה עוד סכין והפעם היא עברה דרך ידו, ממסמרת אותה לקיר.
"אחחחחחח!!!!", נאנח שימי בכאב ושלף משרוקית עם ידו הבריאה,
מרים את ידו מעלה בחיוך מנצח.
זו היתה טעות מטומטמת ממדרגה ראשונה, כי הוא היה צריך לשרוק
ישר, הרי אז לא הייתי מספיקה למסמר לו את היד השנייה לקיר...
"אררררר!!!", בכה שימי, "צלבת אותי!!!"
"סוחר עלוב!!!", צעקתי עליו, בזמן שכיווץ את עיניו וגנח בכאב,
ידיו מתוחות וממוסמרות לקיר. פתאום הושטתי את ידיי לגרונו
והתחלתי לחנוק אותו. עיניו המטורפות בלטו עוד יותר והוא חרחר,
פרצופו מאדים ומכחיל. פתאום עלה לי רעיון יותר טוב. יותר
אכזרי.
תפסתי את העניבה שלו ושחררתי אותה, לתדהמתו של הצלוב. פתאום
פתחתי כפתור בחולצתו ועוד כפתור, משחררת את הכרס לחופשי. הוא
הביט בי המום כשחייכתי אליו וליטפתי באצבע משועשעת את הפטמות
שלו, הוא ממש התבלבל כשהתכופפתי ופתחתי את רוכסן מכנסיו. היה
לו זין ארוך, כמו של חמור, שזה ממש מפתיע כי חשבתי שכל
ההתעללויות שלי בשימי בעבר פגמו ביכולת הזיון שלו. הוצאתי
לשון, מצחקקת וליקקתי אותו עד שהזדקף. עכשיו שנעמד הכנסתי אותו
לפי, מלפפת את שפתיי בעדינות סביב האיבר.
"מה... מה את עושה? למה?", שאל נדהם כשחזר לו כוח הדיבור, בזמן
שעברתי מספר פעמים בשפתיי על האזור.
"זה פשוט מאוד", התרוממתי מישיבתי, נעמדת על רגליי ושולפת
אולר, "יהיה לי הרבה יותר קל לחתוך לך אותו כשהוא זקוף
ומתוח..."
"לאאאאא!!! אל תעשי את זה!!!! כלבה!!! בת כלבה!!!", צרח
כשקרבתי את האולר לזין שלו.
"אז אתה מתנהג יפה מעכשיו?!", חייכתי אליו חיוך זדוני, סוגרת
את רוכסן מכנסיו ואת החולצה שלו.
"כןןןן, כןןןןןן...", בכה שימי.
"אז מה שימי, מתקדמים בחיים, הא?!", נהם כרישי כשסימנתי לו
להיכנס, נע בכבדות כהרגלו, "מעכשיו אתה לא סתם קצין אבטחה, אתה
ישו כוכב עליון!!!"
"נחמד לראות אותך שוב", צחקק עמוס המשועשע כשפתחנו דלת במסדרון
לחדר הבא, "נתראה בקרוב, אני מקווה..."
"רגע!!! תשחררו אותי-אותי-אותי מפה!!!", גמגם שימי כשעזבנו
אותו צלוב במסדרון...
החדר הבא היה מעין חדר מורשת. זה היה החדר היחידי בכל הבית
הקודר הזה שהיה לחלוטין בלבן, אך מצד שני היה זה החדר הקודר
ביותר שיכול להיות. על הקיר היו תלויות תמונות של קרובי משפחה
מתים, גברים ברובם, שהרי משפחת סמולרצ'יק מעולם לא החשיבה את
הנשים... בכל החדר היו פסלים של אבות המשפחה, גברים מזוקנים
ומשופמים חמורי סבר. הפסל הנשי היחידי שבלט היה של אשתו של
אליעזר סמולרצ'יק, שנעלמה לפני שנים. הפסל הציג אישה מבוגרת
בחלוק בית, ששיערה בלתי מטופח ובפניה המקומטים בהלה מצמררת.
אולי מי שפיסל אותה היה בעל חוש נבואי נסתר, או שמא היא עצמה
חשה שסופה קרב...? אולי לא נעלמה סתם, אולי קרה לה משהו?
"אני מרגישה בעצמותיי, שהמשרת הזה ידע מה קרה לאשתו של
סמולרצ'יק וסחט אותו, אז סמולרצ'יק היה חייב להפטר ממנו",
לחשתי לנימני. כרישי רטן משהו בצד, לא שמעתי מה אמר.
"היכנסו!!!" , נשמע קול סדוק אך סמכותי מקצהו השני של
המשרד כשפתחנו את הדלת השלישית. ליד שולחן משרדי, ראינו כיסא
משרדי בגובה שני מטר, מעוטר בזהב ועליו ישב זקן כחוש ומקומט,
לבוש בטוקסידו בצבע סגול כהה, שעניבה לבנה במרכזו. ידיו
המקומטות ומלאות הכתמים רעדו, כשהחזיק ערימת מסמכים בידיו.
הלכנו לעברו, רגלי הפיל העצומות של כרישי מרעידות מעט את הבית,
עמוס מיישר את הבלייזר שלו במבוכה וזוקף את קומתו. לקח לנו
לפחות 3 דקות להגיע אליו, כי המשרד שלו ענקי. בכל פינה עמד
משרת, על פניו ארשת של חיוך מנומס וניער את האבק מהפסלונים
המדהימים. בכל מקרה, בסוף הגענו אליו.
"שלום לכם, רב-פקד ציגלר וכל השאר.... זה נחמד לראות ששמו
מישהי יפה כל כך לפקד עליכם", אמר בנימה של התנשאות וקולו נשמע
מגבוה, שם ישב. בתוך הטוקסידו המפואר נראה הזקן הזה כמו ילד
בחלוק של אביו. ידיו הכחושות והמקומטות רעדו כל הזמן והדבר
היחידי שהיה גדול בו הוא השומה ליד אפו העקום.
"אני לא רק יפה, מסתבר", אמרתי בקשיחות, זורקת את הסיגריה
מזווית פי ודורכת עליה, מכבה אותה על השטיח הפרסי היקר, "תשאל
את קצין האבטחה הראשי שלך... שלפתי עליו סכין וצלבתי אותו
כהוגן..."
"כן, נכון...", צחקק הזקן במבוכה מעושה, "הוא קצת נלהב מדי
ופעל על דעת עצמו... הוא לא הבין אותי כראוי".
"אני בטוחה!", התזתי את המילים בנימה ארסית, מתקרבת לגופת
המשרת שהיה מונח על הרצפה, ליד השולחן. הוא נראה נפוח, אולי
תמיד היה שמן ופניו היו חיוורות כסיד עם גוון כחלחל במקומות
שונים, כיאה למת. הוא היה לבוש בטוקסידו נאה כמו כל השאר ובידו
השמוטה היתה מונחת כוסית משקה ריקה, שלידה על הרצפה היו מונחים
שני זיתים ששחו בשלולית מרטיני.
"אז תגיד", שאלתי אותו, הופכת ברגליי את הגופה ומביטה בה,
"הבנתי ששנים רבות חיית בתל אביב. למה חזרת?"
"בסך הכל", צחקק הזקן, "זה הבית שבו גדלתי. מכרתי אותו לפני
שנים ועברתי לתל אביב, כדי להרחיב את 'סמולרצ'יק תעשיות
בע"מ'... אבל עכשיו שהעיר בחובות כלכליים, החלטתי לחזור ולקדם
את עסקיי, לקנות מחדש את האחוזה. יש כאלה שלא יבינו מה נפל
עליי, אבל אני באמת רוצה לעזור, שלא לדבר על ההזדמנויות
הכלכליות הטמונות בעיר".
והוא חייך את החיוך הזדוני ביותר שתוכלו להעלות על דעתכם.
"דרך אגב", רטן הזקן, "מישהו פה שכח לומר לי שלום..."
כרישי הסמיק ופסע פסיעה רחבה קדימה, אחרי ששתק כל הזמן.
"שלום אבא", אמר בשקט, כמעט בלחש. התבוננו בשניהם בתדהמה, כלא
מאמינים. במשך דקה וחצי פשוט שתקנו מרוב הלם.
"כן, אז אני מבקשת שתספר לי למה רב המשרתים שלך מונח פה מת",
שברתי את המתח בצורה ישירה.
"אין הרבה מה לספר", משך בכתפיו הרועדות בצורה מעושה, "כפי שאת
רואה במנורה המנופצת, רב המשרתים שלי ניסה להתאבד בתלייה וכשלא
הצליח, בלע רעל ומת"
"ופשוט מצאת אותו כאן, ממולא בסטריכנין?", תחקרתי אותו, רושמת
בפנקסי.
"כן, נפוח מרעל ומת, כמו שאמרתי", ענה בקוצר רוח.
"רק תגיד לי", חייכתי לעברו חיוך רב משמעי,מצביעה לעבר הכוס
בידו של המשרת, "זה לא נראה לך מוזר שהוא מת ככה, לוגם מרטיני
עם זיתים?"
"אני לא יודע מה מוזר ומה לא...", חייך בחזרה חיוך ערמומי, "את
השוטרת, לא אני"
"תגיד לי, נראה לך שהיית מתאבד בצורה כל כך שמחה, בהילולה של
מרטיני, זיתים וסטריכנין?"
"אני בכנות רבה לא מבין לאן את חותרת"
"יש לך מושג, במידה וזו לא התאבדות, מי יכול היה לרצות לחסל
אותו...?"
"לא, ממש לא"
"תגיד, אתה בטוח שאין שום קשר להעלמות של אשתך לפני שנים?",
שאלתי בבוטות, "אולי הוא ידע משהו שהעדפת שלא יספר?"
הזקן החוויר לרגע וכרישי הסמיק. זה היה רגע לא נעים.
"נחקרתי בנושא לפני זמן רב", רטן לבסוף, "ולא נמצאו ראיות
נגדי... זה מגוחך, מה שאת אומרת!!!"
"ראיות תמיד אפשר להעלים... אני לא צריכה לספר לך את זה",
הסתובבתי הלוך ושוב בחדר, רושמת בפנקסי.
"אשתי...", קולו הסדוק נשמע עייף מתמיד, "אשתי עזבה אותי לפני
שנים... תמיד רציתי לדעת היכן היא, רציתי לדעת למה ברחה עם
אחד מחבריי הטובים, אבל מעולם לא גיליתי... מה שאת אומרת, זה
פשוט כמו לתקוע סכין בלב שלי", זלגו דמעות מעיניו, דמעות תנין
אם תשאלו אותי.
הוא ניגב את עיניו במטפחת משי. לבסוף זקף קומתו, ארשת פניו
חמורת סבר.
"בחורים!!!", קרא בקול רם, "בהזדמנות זו הייתי רוצה לדעת ממכם
שמות, דרגות וגיל!!!"
עמוס צעד קדימה, מנער פרורי אוכל מהבלייזר שלו. חיוך שחצני,
שרק בא להסתיר את חרדתו מהמעמד, התפשט על פרצופו.
"אני פקד עמוס ואני בן 28".
נימני צעד גם הוא, ליד עמוס.
"אני רב-סמל שי שרשנשבסקי,בן 24, אבל כולם קוראים לי נימני".
"אז כדאי שתדעו!!!", נשמע קולו רם ונישא, "שאם לא תפסיקו להדבק
אליי, העבודות שלכם בסכנה!!! יש לי קשרים, רבותיי ולכל הפחות
תורדו בדרגה אם תוסיפו להפיץ שמועות בלתי מבוססות כאלה!!!"
שתקתי לרגע, פניי מאדימות והכעס בוער בי מבפנים.
"חבר'ה, אתם מוכנים ללכת מפה לשנייה? יש לי משהו להגיד לו",
אמרתי וחיוך כעוס על פניי.
עמוס ונימני חייכו והנהנו בהסכמה, גם כרישי הנהן ושלושתם יצאו
מהמשרד.
"אני לא יודעת באיזה גיל גרת בבאר שבע", התקרבתי אליו בכעס,
עקבי נעליי נוקשים על הרצפה כברקים בסופה, "אבל כנראה שאתה לא
תושב אמיתי בלבך!!! אני נולדתי בחיפה ולא פה, אבל דבר אחד אני
יודעת- התושבים פה, שמודעים לניסיונות שלך להשתלט פה על עסקים,
לא יקבלו את הדבר בעין יפה! הם ימחו, הם ימצאו דרך לחוקק
חוקים, אולי אפילו יסלקו אותך מהעיר!!!"
"רוצה להתערב?", רעד הזקן בצחוק גדול, "עכשיו חודש אפריל, רוצה
להתערב שעד חודש מרץ הבא אני מנהל את כל העיר הזאת?"
"בסדר, אני מתערבת איתך ואם אני מנצחת אני דוחפת לך מטבע לחור
של התחת, חזק חזק...", אמרתי בחיוך רחב. הלכתי משם, מגחכת
בשקט, כשלפתע הסתובבתי וחזרתי.
"כן?", שאל הזקן, שהיה טרוד במסמכים, "מה ברצונך?!"
"למה בעצם לא אמרת לי מה אתה רוצה ממני אם אני מפסידה?",
התפלאתי בקול רם.
"את יודעת מה אני רוצה ממך, מאמל'ה", נאנח הזקן ורעד, "את
יודעת טוב מאוד..."
"בסדר", אמרתי באומץ רב, "אם אתה מנצח אני אכנס איתך למיטה
ואזדיין איתך במשך שעה".
אתה יודע מה?!", רכנתי לעברו בחדר החקירות האפלולי,
"אני
ממש לא מאמינה שזה כל הסיפור!!!".
התכופפתי עוד, עד שפניי הכועסות ניצבו מול פניו המחייכות.
הוצאתי את בדל הסיגריה מפי וכיביתי אותו על השולחן.
"אתה יכול לספר לי עד מחר שזה היה הרעיון שלך", הרמתי את קולי,
מכוונת אליו את המנורה המסנוורת, "אבל אתה יודע מה אני חושבת
שקרה? אליעזר סמולרצ'יק, התעשיין המכובד, שילם לך בעין יפה כדי
שתהרוג בשבילו!"
"איזה קשקוש", חייך הנווד חיוך מטורף, "אני הורג סתם בשביל
הכיף... זה נחמד, הצליל של גולגולת מתפצחת... גם יריתי לא מזמן
על השוטר שלכם, כמעט הרגתי אותו...", הצביע על עמוס שחייך
בחושך ולפתע החוויר.
"יא חתיכת חרא!!!", תפסתי בצווארון חולצתו של היצור המבולבל,
"אתה רוצה שאני אהרוג אותך כאן ועכשיו, יא זבל?! לא? אז תספר
לי את האמת, או שאני..."
"תעזבי אותו, הוא לא מבין מה את אומרת...", שמעתי קול מרגיע
מאחוריי וכשהסתובבתי ראיתי זקן צמרירי צמוד לזוג עיניים טובות
שנצצו בחושך. זה היה דוקטור קולק, הפסיכיאטר המשטרתי.
"זה בסדר, בכל מקרה נמאס לי מהשקרן הפסיכי הזה, תנסה אתה
להוציא ממנו משהו!!!", זעפתי ועזבתי את חדר החקירות. מאחורי
המראה החד כיוונית בחדר ליד, התבוננתי בקולק, שהתיישב בעדינות
ליד הנווד, מניח יד ידידותית על ידו.
"תשמע, אני מצטער אם היא הפחידה אותך... עובר עליה יום קשה,
אתה חייב להבין".
"זה די בסדר אצלי", התרצה הנווד, "המלאכים שמרו עליי מפניה"
"אתה אוהב לדבר עם מלאכים?", שאל קולק כסקרן, מסרק את זקנו
במסרק מיוחד, מרכיב את משקפי הקריאה שלו.
"כן, אני מדבר איתם הרבה, במיוחד עם המלאך מיכאל..."
"ואתה שומע אותם? או קולות בכלל, אתה שומע קולות?", קם קולק
ושוטט בחדר, רושם בפנקסו.
"כן, הם מכתיבים לי מיהם החוטאים שאינם ראויים לחיות", לחש
הנווד.
"הכינוי שלך הוא ג'קי, נכון...?", חייך אליו קולק בחביבות,
פניו רכונות כלפי הנווד כשהתיישב שוב לידו, "בילית הרבה
במוסדות רפואיים, נכון?"
"כן, הייתי במקום שדחפו לי זריקות לתחת וחשמלו אותי, עד שברחתי
משם והתחלתי להרוג..."
"הרגת פעם בשביל כסף?"
"לא, מה פתאום, הכול עשיתי בשביל הכיף", הסביר בגאווה הנווד,
"זה תמיד כיף לשמוע את ה'קראאאק' הזה של העצמות המתפצחות".
"ותגיד לי", המשיך קולק לחייך כלפי חוץ, למרות שהזדעזע, "איך
אתה מתכנן את הרציחות שלך?"
"מה מתכנן, זה הכול השדים והמלאכים אומרים לי!", התעצבן הנווד,
"אני מתבונן באיזה בית, עד שהמלאך מיכאל מתחיל להיאבק על גג
הבית עם אשמדאי ולילית. כשזה קורה אני פורץ וחונק את בעל
הבית!"
"גם את רב המשרתים באחוזה הזו חנקת?", שאל בממזריות הדוקטור
והושיט קוביית שוקולד לנווד, שנייה לפני שאכל בעצמו.
"כן, עם חבל גדול...", חייך הנווד.
"אתה בסדר, אתה", טפח קולק על שכמו, "תודה על הפרטים שסיפרת
לי, עזרת לי מאוד".
הוא קם משם, לוגם לגימה מהקפה שהכין לעצמו ויצא מהחדר.
"אז מה אתה אומר, הבנת מכל זה משהו נוסף?", שאלתי אותו כשהגיע
לחדר השני, שממנו הצצתי על הנווד שליהג וליהג על ספינת החלל
שתבוא לקחת אותו.
קולק שתק פתאום, פניו מרצינות.
"הוא לא עשה את זה. אולי חשב לעשות את זה, אבל כל מה שסיפר
שעשה למשרת הוא פרי דמיונו הקודח...", אמר לבסוף.
"אז מי עשה את זה?", התעקשתי.
"לי אישית אין מושג, אבל שיטת הפעולה של אדם כזה, ששומע קולות,
היא יותר מדי ספונטאנית מכדי לבצע רצח מתוכנן כזה. כל זאת
בהנחה, שהרציחות שהוא מספר עליהן אכן התרחשו במקום כלשהו מחוץ
לדמיונו הקודח. ובואי לא נשכח, שלפי הסיפור שלו הוא חנק את
המשרת בחבל, מה שלא מסתדר עם מה שקרה".
"אז החשד חוזר לאבא שלי!", רטן כרישי, טופח בידיו על ירכיו
העבות.
"כנראה, אבל אל תדאג", אמרתי בנימה ארסית, "משום מה הראיות
נעלמו.
מישהו טיפל בהן!"
"האמת היא", אמר דוקטור קולק בקולו המרגיע, "שזה לא משנה... גם
אם בהודאה של ג'קי היה מן האמת, עדיין ההודאה לא קבילה. מדובר
באיש שדעתו אינה צלולה, מה שהופך אותו לבלתי אחראי לדברים שהוא
אומר".
"כן?", אמרתי בהתרסה, "זה שמבחינתך כרופא הוא לא צלול, לא
מרגיע אותי כשאני חושבת שהוא בטח הרג מישהו באחד ההתקפים
שלו!"
יצאנו מהחדר, לא לפני ששלחתי יד למפסק ולחצתי עליו. האור החל
לנטוש את החדר, תחילה נאחז בכיסאות המעוטרים בסמל המשטרה ואחר
כך בשערותיו הבודדות של כרישי, עד שהאפלה השתלטה על החדר.
