הקשר בין המציאות לדמיון מקרי בהחלט, גרסא 1


פרולוג

החיים זזים לאט, כסדרם, ואני מנסה להבין מה לעשות בחיי
העלובים, ישנן אלפי בנות שאני רוצה ומצד שני אלפי דברים שאני
רוצה.
שום דבר אני לא מקבל וכל שנה מקווה לזכות בבנות, במבצעים,
ברצונות היחידים שלי.
העצב והכעס שלי נגווע עוד יותר בגלל הקרע החברתי שקיים כאן
בפתח תקווה, חמולות של ערסים אשר פוגעים בי בכל אופן שאפשר;
נפשי, חברתי ופיסי. מזמן לא פחדתי ככה אך החלטתי שנראה הפתרון
היחיד הוא לחיות רגיל ולהאמין שיהיה טוב יותר יום אחד. להסתפק
בתקווה שנותרה לי.
אני שמח, אופטימי, ויודע שעכשיו בתחילת הקיץ, יהיה יותר טוב,
בטוח שיהיה.


פרק א'

היום התחיל באיטיות תמידית, לאחר שצחצחתי שיניים והסתדרתי
לחלוטין החלטתי להסתכל בשעון, השעה היתה 8 ודיי הוקפצתי, אף על
פי שעמדתי ממש יציב.
כל יום אני מתחיל ב8 ו20, אך מכוון וזה היה קיץ וסוף שנה לא
ממש שמתי לב על האיחור או על צעקות המורה, ידעתי פשוט שיהיה
בסדר, כך האמנתי.
ארזתי את חפציי באיטיות מרובה והלכתי במהירות מרובה לבי"ס, היו
לי דברים לעשות, דברים לסיים.
השמש הכתה בי, אף על פי שהיתה זו שעה כה מוקדמת של הבוקר זה
היה תאריך בשיא הקיץ, אנשים מתו בחוץ בגלל השמש, אבל אני עמדתי
בזה. בקושי, אבל עמדתי, לא נפלתי.
כמו שידוע, עונת הקיץ היא תקופת הזיונים, ביקיני ומבצעים, מפאת
תפקידי החברתי, רצוני האישי, ומקומי בעולם העדפתי לבחור
באפשרות השלישית.
קצת היה קשה לי לדעת אבל הצלחתי לעקוב אחרי כל המבצעים, כמו
רוב בני הנוער, העדפתי את המבצע של קוקה קולה.
יום הלימודים עבר, כמו צב, לא בהליכה, אלא בזחילה איטית, כמו
ההפך הגמור מריצה אבל יותר איטי. הצלחתי לעמוד בו אך לבסוף
נפלתי, לא בגללו לפחות.
אני כל היום מסתכל על נטע, לא יכול להפסיק, זה לא מהמבטים של
החירמון או של האוננות לעתיד, אלו היו מבטים של אהבה, ממבט
ראשון, אם לא לפני.
כל כך רציתי אותה, הרבה זמן, והיא לא כלכך שמה עליי. יכול
להיות שהיא שמה אבל כנראה אני לא רציתי שהיא תשים עליי, דיי
פחדתי ממנה.
כלכך אהבתי את החיוך שלה, וכל כך רציתי שהיא תהיה קרובה אליי,
שלי... ידעתי שאני צריך לעשות משהו בשביל לקרב אותה אליי.

נגמר היום לבסוף ועמדתי ממחוץ לבי"ס חיכיתי לאסף, הליווי הקבוע
שלי הביתה, או שבעצם אני הליווי שלו, זה לא היה לעולם נושא
שיחה חשוב.
היא שוב עמדה לידי וחייכה, אולי היא רצתה שאני אגיד משהו, אולי
היא רצתה שאני ארביץ לה..לא ידעתי, היא המשיכה באיטיות.
אסף הגיע לבסוף ובעט בי בחוזקה, כמו שקורה רוב הזמן (שימו לב
שברוב סיפורי איתי ליברמן ישנו בחור בשם אסף שבועט במספר
הסיפור).
"אתה בא לקניון?", הוא הציע בפזיזות
"אממ, בטח", מה כבר היה לי להגיד, או בכלל, לעשות בכזה יום חם
ומגעיל. ללא ספק עדיף המזגן הקניוני והבילוי האין סופי שם.
ההליכה מין בית הספר אל הקניון היא קצרה, המקומות דיי קרובים,
אך ההליכה מעצבנת, ישורת מעצבנת ואז עליה על גשר מסריח, מקום
פיגוע מומלץ על פי ספר הפיגועים ליום יום (פלג נדיב).
"מה אתה בכלל מחפש בקניון?", שאלתי
"שום דבר.."
"מתנה לחברה, אה? גררר", רמזתי מינית בעזרת תנועות ידיים
מוזרות. הוא בעט בי שנית.
"אז?"
"אוף, באמת, אני קונה את החרב של בר כוכבא, זה מגניב לאללה,
שימושי גם"
"אשכרה"
"דוגרי אח'שלי, צריך את זה, אתה לא יודע מה יכול לקרות במצב
הביטחוני של הארץ.."
"נכון..נכון"
נכנסו לקניון, הצלחנו לחמוק מהשומרים ולכן וכך הם לא מצאו את
משגר הרימונים אשר מוחבא בקביעות בתחתוניי.
שמתי לב לכמה גופות ערביים בכניסה אך המשכתי עם אסף לקידמת
הקניון. ידוע מחוק 134 לסעיף קניונים סעיף ב';
אם ויש ערבי חשוד במקום כלשהו במרכז הקניות יש האישור המלא
להרגו, ללא הבדל דת או גזע או מין וכולה.
חוק הגיוני ביותר, קצת מעצבן בגלל ההבדל דת, אני פשוט מעדיף
להרוג ערבים מוסלמים, לצערי.
לאחר שאסף קנה את חרב הבר כוכבא באורך ה2 מטר לאורך החלטנו
לחזור הביתה, השעה היתה מאוחרת ביותר. התהלכנו באיטיות ברחוב,
השמש השוקעת הקרינה את מלוא זוהרה בנו והרגשנו את אפקט ההמסה
משיעור בילוגיה האחרון, היינו חייבים ללכת להתרענן, היכן.
החרב היתה במבצע ואף אסף קיבל תיק נשיאה גבי לחרב.

במהלך הליכתנו ברחוב לצערנו קרה ובטעות גמורה  שאסף חתך כמה
ראשים וידים של עוברי אורח, פשוט הוא היה יותר מדיי מרוכז
בניקוי חרבו החדשה. היא היתה נוצצת ומושכת עין, אך הוא לא
האמין שהיא מסוכנת. אני התחלתי להאמין שכך לאחר שגיליתי את
שביל האיברים השרועים מאחורינו.
הרגשתי שאני הולך להתעלף, מרחוק ראיתי מכולת קטנה, כמעט ומכולת
סודית אשר היתה חבויה בין סימטאות קטנות. רצתי לשם והוצאתי
בקבוק קוקה קולה, משקה מרענן לכל דבר, מפנים מדפי מכשיר
הקירור, ידיי כמעט וקפאו.
שילמתי על הבקבוק מחיר מקסימלי למדינת אבטלה כמו ישראל ואני
ואסף המשכנו בדרכנו. התחיל לגרד לי בביצים, משגר הרימונים קצת
הפריע.
נהנתי מהקולה, ללא ספק, ואף נשאר קצת נוזל עד להגעתי הביתה.
אני ואסף שתינו בשמחה וניגנו שירים מפורסמים של לימפ ביזקיט
בעזרת גרעפסים, לפעמים גם פרימוס אבל אף אחד לא מכיר אותם.
פתאום נעצרתי מכל דבר שעשיתי ובהיתי בשלט חוצות ענקי שבהה בי
בחזרה.
'היי אתה!, תבדוק ת'פקק, אולי זכית בפרס מדליק!- קוקה קולה!',
מסיבה כלשהי הייתי בטוח שהשלט מדבר אליי, לא ידעתי למה אבל
הבנתי שאני 'אתה', ואני יש לי פקק, בקבוק של קולה ואני בדיוק
מסתכל, אז מלת ברירה בדקתי את הפקק.
היה כתוב בו '1000'.
"אסף, תגיד..מה הקטע של הפקקים של הקולה?", שאלתי בחשדנות
"אהה, אתה יודע, לאסוף מלא קולים כאלו, פקקים, כמה שיותר ואז
להציע", אמר באדישות.
הצצתי בבקבוק ושם עיניי התפנטו למראה המילה, 'מיול'.
המיול, או בשמו החברתי, 'ערסמוביל', היה חלומי, תמיד רציתי
בו.
כל אחד מגיל 16 יכל לסוע בו, ואף אני בעוד כשנה, וכלכך רציתי.
כמובן שהוא נקרא ערסמוביל מכוון שערסים נוסעים בו, האמנתי שאם
אני אסע בו אני לא אהיה ערס וגם לא יקראו לו ערסמוביל, אולי
איתימוביל.
תמיד חלמתי בהקיץ על עצמי נוהג במיול ברחבי פתח תקוה ושלידי
יושבות איזה 17 כוסיות בביקני חושפני, חלום הנער, חלום כל נער.
יכולתי להיות כבר במאי הקליפים של קרייזי טאון.
"וואו, אני  חייב מיול!", אמרתי בהתלהבות חותכת
"ערס"
"שתוק"
"יש לי 1000! אתה לא מבין!", אני אזכה!. דיי ידעתי שצריך יותר
מ1000, משהו כמו פי 1000, אך האמנתי שזוהי התחלה טובה למבצע.
"אין לך סיכוי..", אמר אסף
"אני אצליח, כן!, מיול כוסיות..אתה מבין", חייכתי והתחלתי למהר
הביתה.
"טוב..ביי"
הגעתי הביתה וזרקתי את תיקי על המיטה ומיד הוצאתי את משגר
הרימונים מתחתוני, כלכך כאב לי, עכשיו יותר טוב.
לקחתי מן המגירה שקית צהובה מפלסטיק עם עיטורים של דובונים ובה
שמתי את הפקק הראשון, הייתי כלכך גאה בעצמי וכלכך מלא תקווה.
"טררילייניגג", אמר הטלפון ורצתי לענות.
"כן?", אמרתי והתיישבתי על המיטה.
"היי זה אימאשךךךך, רוצה אותך בתחתתת", אמר מישהו. אני מצד שני
לקחתי את משגר הרימונים, ניקיתי וטענתי אותו ביסודיות, כאילו
הוא היה ילדי היחיד.
"מה פלג?", אמרתי באיטיות, הוא היה צריך להבין, לכל היותר,
שאני לא משועשע מבדיחותיו.
"טוב, נו..היום ליד לוי, בסדר?"
"קטעים, סבבה מתי?"
"10 וחצי..כן..", אמר בקביעות
"רגע..מחר אין בי"ס?"
"יש"
"מתחילים מאוחר אה?...", ניסתי למצוא פיתרון הגיוני
"לא"
"אה..אז?"
"מה אכפת לך יה טיפש, סוף שנה מה יעשו לך?", אמר בנסיון להשיב
לי חזרה את שקטי.
"יש בזה משהו, טוב..אני אבוא..ביי"
"ביי".
ניתקתי את הטלפון ונעמדתי בנסיון להתלבש, משגר הרימונים נפל
בידי ורימון נפלט מין המשגר ונכנס בקיר.
כעבור מספר שניות הוא התפוצץ ועשה חור בקיר.
"שוב עשית חור בקיר, איתי?", שאלה אימי.
"נו..טוב..מצטער, אני אנקה", אמרתי והלכתי להביא מטאטא.

כבר בשעה 10 וחצי כולם היו שם, כולם הכוונה ממש לכולם, משהו
כמו 30 ילדים, לדעתי כבר היינו יכולים להקים מפלגה, אפילו
היינו מקבלים מקום בכנסת.
על ההתחלה כל הזוגות הלכו למקומות הנכונים, ושאר החברה נשארו
באזור, בזמן שנטע דיברה עם כולם ואני דיי חלמתי והתעלמתי
מהעובדה שחן ועמרי כותשים כלב רחוב דקיק בעזרת פטישי עץ האלון
שלהם. הוא היה דיי טעים אחרי אפייה ותבלון.
היא כבר התרחקה ולא היה לי הרבה מה לעשות, ניסתי לחזור לשאר
החברה השמחים שיושבים בקומנה על הנדנדות השבורות למחצה.
"לא נורא, זה יעבור..", אמר לי הספסל ותפח על כתפי.
"כן אני יודע, החיים קשים..", אמרתי בהגיון מוחלט, הנחתי שגם
לספסלים יש אהבות ורגשות.
"אני זוכר, כבר לפני 6 שנים, איך כאב לי, באו חבורת ילדים,
שמשון אני חושב שם אחד מהם היה, הם באו אל בינקשת הספסלית,
הספסלית שלי, איך אהבתי אותה והם שרפו אותה, החריבו אותה!, לא
היה לי מה לעשות..", הוא התחיל לבכות.
"וואי, אני מצטער, שמע אחי..", ניסיתי להרגיע
"אחרי יום העירייה הגיעו ולקחו אותה, היא בטח אבק היום, כלכך
מתגעגע.."
"אין ספסליות אחרות?"
"חיי בלי בינקשת, אינם חיים..אם הייתי יכול לנקום בחבורת
הערסים הללו.."
"אל תדאג, אני אנקום, אני אסדר הכל", אמרתי לו ועברתי לשבת על
נדנדה פנויה
"ביי גבר"
לא ידעתי בכלל איך אני אעזור לספסל המסכן, אך אני טיפוס של מפר
הבטחות והייתי חייב לתכנן משהו. החיים שלו כבר היו ממש כבדים,
מצד אחד נטע ומצד אחר המיול ובכלל עכשיו הערסים, אני אמות תוך
שבוע.

"ליברמן באנגליה, הפועל בישראל", שמעתי את חבריי צועקים לי, הם
הוסיפו עוד שירים כמו 'איזו מינדינה' ואת הפסקול של לגעת
באושר, ניסיתי לשתף פעולה איתם או לפחות לבעוט בהם.
"אוי, תראו..הבאתי את זה!", אמר אייל והוציאה בחופזה מן התיק
שלו גמד ערבי קטן.
"ידעתי שתביא את זה!, אתה גדול!", אמרה טל ומיד הוציאה את התת
מקלע מתוך חזייתה.
"טוב, נעשה את זה פה?", שאל אייל
ניסיתי לארגן את המחשבות במוח שלי, מה שקורה באותו רגע, אבל לא
הבנתי שום דבר. התחלתי להגיד משהו והפסקתי, אז חזרתי ואמרתי
אותו בבטיחות מוחלטת.
"מה קורה פה?, מאיפה לך גמד ערבי?"
"נו..אתה יודע..", אמר אייל..
"שתוק שתוק", אמר עמרי והמשיך, "שהיית באנגלה החלפנו את הגמדים
הרוסים לגמדים ערבים, נראה יותר בטוח ויותר כיף, תנסה..זה
טוב"
"וועלק?"
"באחותי זה מגניב!"
"אחותך אצלי..", אמרתי כאינסטינקט והוא בעט בי בעודי מתנדנד
באוויר, כמעט נפלתי אבל השתלטתי ונאחזתי חזק יותר באוויר.
"טוב, תראו..שיהיה הוגן, עושים 'משלוש' ואז השלושה האחרונים הם
האלו שיהיו עם הגמד הזה...זה לא כיף כולם ביחד.", אמר חן
בקביעות.
"צודק, צודק", אמרו כולם פה אחד.
לאחר משחק המשכי של 'משלוש' יצא וכך שהמשחקים ב' הכה את הגמד
הערבי ' הם טל, חן ואייל.
הם נעמדו בשורה לפי החוקים והוציאו את כלי נשקם, טל עם תת
המקלע. חן עם פטיש עץ האלון. ואייל עם  הלהביור תוצרת רוסיה
אשר קיבל מההורים כמתנה ליום הולדת, הוא אהב אותו כל כך.
לאחר ההרשעה החברתית הם התחילו לחורר, להכות ולשרוף את הגמד,
הוא לא התנגד, הרי כך קונים אותם בחנויות, מיועדים לכיופים
חברתיים.
ראשונה טל חוררה את הערבי, הוא נעמד ולא זז, אז חן היכה בו
בחוסר רחמים בעזרת פטיש העץ שלו ולבסוף אייל שרף אותו, ריח של
סטייק עלה באוויר. לפתע פגעה בעינו הימנית חץ עץ חד וארוך,
הופתענו.
"לוי, למה אתה מרמה?", שאל אייל. לוי ירה, על אף שהפסיד בגופתו
הכרוכה של הערבי הגמד, ויתרנו לו.
"פעם אחרונה..", אמרתי.
"מבטיח!", אמר וקילל כמה קללות ברוסית מן הצד.
הערב החל להגמר וכל אחד הלך לביתו, יש מן שמועה עתיקה שבעצם אף
אחד לא הולך הביתה אלא מחפש את המקום הנכון לישון בו, ובמקרה
הוא תמיד אותו מקום.
לאחר שנשארנו בדרכנו פלג, נטע, חן, עמרי ואני החלטנו להמשיך
הביתה באיטיות מרובה, זה היה דיי בספונטיניות, אבל לא נתתנו
לזה תשומת לב עקרונית במיוחד.
"שמעו אתם!", צעקתי והצלחתי למזלי להסב את תשומת ליבם אליי.
"כן?", אמרה נטע.
"טוב תראו, אם אתם שותים קולה- בבקשה תביאו לי את הפקקים, כבר
אמרתי לכולם, הרוב יביאו לי, תביאו לי גם אתם.."
הם שתקו.
"בבקשה?", הוספתי.
"אמ...כן בטח למה לא?", אמר פלג וכולם הנהנו.
"יופי!"
"ביי", אמרתי לחן ולחצתי את ידו באהדה. לאחר מספר מטרים גם נטע
הלכה לביתה לאחר שנפרדה בעצב מכולם, כמו רוב הזמן. הלוואי
והייתי עוזר לה.


פרק ב'

הימים והלילות חלפו במהרה, ערסים באו והלכו, רובם נהרגו, אבל
הזמן חלף סך הכל בטבעיות. חיכיתי תמיד ליום המחר בעינים פקוחות
ובתקווה רבה, ידעתי שאני אהיה שם בכל מקרה.  חיכיתי לנסוע
במיול, העדפתי בלי ספק מים על יין.
כך כבר עברו כשבועיים, כבר אספתי מאות אלפי נקודות בפקקים
והמכרז של המיול היה רק בשבוע הבא, ידעתי שאני חייב את פקק
המיליון, בנוסף למיליון הפקקים שהיו לי בחדר.
נטע עדין לא היתה איתי, בקושי דיברנו עדין, אבל לפחות התידדנו,
קצת.
התעוררתי לעוד יום חדש, ניסיתי לפלס את דרכי בחדר בין הפקקים
הזרוקים על הרצפה, נכנסתי דרך החור בקיר ועברתי לסלון. הייתי
דיי מאושר מכוון שעוד יומיים מאז היה והגיע טקס סיום השנה, סוג
של נשף מאולתר שעורך הבי"ס באולם.
כל-כך רציתי ללכת אליו, ולהזמין את נטע, אבל מצד שני כל-כך
פחדתי להיות עם מישהי, ובכלל כל הערסים הללו. לאחרונה היה לי
דחף נוראי להשתמש במשגר רימונים, במיוחד אחרי שלוי תרם את הקשת
שלו לבר וקנה לעצמו מסור חשמלי חדיש בצבע אפור עכבר של
מינולטה.
הגעתי לבי"ס וכל השיעור חשבתי מה לעשות, לשלוח לה מכתב, או
שאולי באייסיקיו  ובעצם עדיף פנים אל פנים, אולי אני ארוויח
נשיקה.
המורה הגיעה עליי ונתנה לי כאפה, "שמע איתי, תקשיב בשיעור
בבקשה, כפרה..", היא ניסתה להיות נחמדה כמה שאפשר.
"כן, בטח, סליחה", שיקרתי.
"מה לעשות?", שאלתי את עצמי בשקט רב
"לך, אליה..תזמין אותה", אמר לי העט הכחול.
"לא, לא..אי אפשר", ניסיתי לעזור לעצמי
"זה יצליח לך, כן אחי, היא תרצה", אמר המחק
"איך אתה יודע בכלל?", שאלתי
"דיברתי עם העט שלה, אתמול"
"אממ, כן?", הופתעתי שמחקים מדברים עם עטים, או בכל מדברים.
"כן כן כן, קדימה גבר..אתה יכול!"
"צודק, כן!!", צרחתי וכולם הסתכלו עליי, "זה בסדר, שפעת
תבינו..", חיפשתי תירוץ יותר משכנע אבל זה נראה הגיוני ביותר.
לא ממש שמתי לב לכל הערסים שצחקו עליי או כל החברים שהרביצו
לי, פשוט ראיתי את נטע מחייכת אליי וכבר הרגשתי בטוח בעצמי.
ההפסקה הגיעה ובאתי אליה.
"נטע?, אני אוכל לדבר איתך?", לחשתי בשקט
"כן, בטח!", אמרה בהתלהבות
"זה קשה..אני מפחד קצת..", האטתי את רצונתיי
"אל, הכל בסדר, אני חושבת"
"כן, צודקת"
היא שתקה והסתכלה עליי.
"תראי, אולי תרצי לבוא איתי לנשף?", חייכתי עליה חיוך רחב, הכי
יפה שהיה לי בסטוק, כלכך רציתי שהיא תגיד כן, אבל לצערי היא לא
אמרה כן.
"כמובן!", היא אמרה, שתקה, חייכה והלכה.
"אני אהיה אצלך ב8!", צרחתי בעודה הולכת וגבה כנגדי. היא עשתה
תנועת אישור עם היד ואני הרגשתי כלכך טוב, גם התחת שלה נראה
יפה.

כבר התחלתי להתמכר, כל פעם שראיתי קולה אני לקחתי את הפקק,
כמובן שאני לא גנב, אני קניתי אותה אבל נכנסתי לחובות קשים
אצלי, אצל ההורים ואצל החברים, לא הרגשתי טוב עם זה. אבל בכל
מקרה ידעתי שאני אתקדם ואאסוף ויהיו לי מספיק פקקים בשביל לקבל
מיול חדשה ו17 כוסיות. בטח העדפתי את נטע, אבל זה נראה יותר
קל.
אני זוכר שהופיעה באיזה עיתון מקומי, אולי מלאבס כתבה על קוקה
קולה, על המבצע ושם היה כתוב שמסתובבים בארץ פקקים של מיליון
קולים, מיליון נקודות, סיכוי בטוח לזכייה, הייתי חייב את זה.
בכל פקק שראיתי תיקוותי פרחה מחדש ולבסוף אילו היו פקקים
במספרים קטנים, אבל הייתי בטוח שיום אחד זה יגיע אליי.
החדר שלי היה מלא פקקים, השקית הצהובה הקטנה כבר לא הספיקה
וכבר נראה לי ששכחתי מכולם. המצב הביטחוני לא הזיז לי ובטח שלא
החברתי, אני חושב שמישהי ב'חבורה' שלנו בהריון אבל אני לא
בטוח, כבר לא שם על כלום חוץ מהפקקים והתקווה למיול.

הגיע ערב הנשף, התלבשתי יפה, התגלחתי ועשיתי כל דבר אשר איכשהו
יגרום לנטע להרגיש טוב איתי. לאחר שהייתי מוכן כשעתיים לפני
נכנסתי לאינטרנט. 'אואו' נשמע מתוכנת האייסיקיו וקיבלתי מנטע
הודעה. "אני חולה, אני לא אגיע היום, מצטערת", ההודעה נשלחה
באופליין והיא לא היתה מחוברת, כמעט בכיתי, לעולם לא הרגשתי
יותר רע. חשבתי שיש לה מישהו אחר, שוב, או שהיא רוצה מישהו אחר
ולא אותי ובכלל נורא דאגתי מהעתיד וכך שאני לא שווה, תקוותי
נמוגה וידעתי שחיי אינם טובים.
"מה מיול? מה נטע?", אמרתי לעצמי בעצב.
הטלפון צילצל ועניתי, בצד השני של הקו, או בעצם, בפשטות- מי
שהתקשר, היה אסף.
"כן, נו אתה בא היום אה?"
"אה, אני לא יודע..", אמרתי וניסיתי להסתיר את העצב.
"למה?, מה אתה הומו?", הוא ניסה להכניס הומור בשיחה, הוא דיי
ידע שאני לא מרגיש כל כך טוב בנפשי.
"נו..נטע לא תבוא, מה עשיתי בכלל?"
"היא לא תבוא?, למה?"
"לא, לא משנה."
"טוב..אז תבוא, זאת לא סיבה!"
" אני נשאר כאן!"
"תבוא, תבוא, מה תעשה כבר בבית, אם לא תבוא אני אהרוג אותך..",
הוא איים, אולי צחק, אולי לא.
"לא!", צרחתי.
"תרגע...שמע, עומר באירגון של הנשף, הוא סיפר לי שיש שם מלא
מלא בקבוקי קולה, עם קולים, הרבה קולים". מוחי החל לעבוד וליבי
פעם, אולי אני אמצא עוד פקקים, אולי אפילו טובים, אני אמצא,
אמרתי לעצמי. כן, אני אבוא, אמרתי לעצמי בהחלטיות, מיול
כוסיות, כן.
"אני אבוא!", אמרתי באדישות כאילו אני עושה טובה.
"יופי, כן, ביי, אני הולך לחתוך איזה גזר עם החרב", הוא אמר
וניתק מיד.
שמחתי, וידעתי שיהיה בסדר.
יצאתי מהבית לכיוון המסיבה, בתקווה שיהיה אז יותר טוב.

הערב חלף באיטיות, רוב הזמן לפחות, כל שאר הזמן לא זז בכלל. יש
ראייה פילוסופית כלשהי שלפיה זמן אינו עובר או חולף, הוא תמיד
נשאר ופשוט החיים גורמים לאדם המסוים להאמין שחל שינוי, בעצם
בתוך החיים והזמן עצמו שום דבר לא זז ורק הדמיון, כך שהמציאות
דוממת.
רוב הזמן ישבתי בצד עם חבריי, העברנו בדיחות על פרסים ובוכרים
וניסיתי להתעלם מהמצב, ידעתי שנטע בבית, לבד, ולא איתי...הפריע
לי שהיא לבד, לא ממש היא לא איתי.
נאנחתי, "אני הולך לשתות, חכו שניה..", אמרתי והלכתי לכיוון
דוכן האוכל.
כל הבקבוקים היו גמורים ונטולי פקקים, הכל חוץ מבקבוק אחד שעמד
בפינה דומם, החלפנו מבטים והלכתי לפתוח אותו. הנחתי עליו את
ידי ובדיוק באותו זמן הגיע עוד מישהו לשים עליו את ידו גם,
לשתות כנראה. היה זה שמשון הערס.
לפתע עלתה במוחי תמונה של הספסל, בוכה, כועס, שכך ושמשון הרס
את ספסלו. כל כך כעסתי בגלל שפע סיבות אבל כלכך רציתי גם
להרביץ לערס, ידעתי שאין המקום במסיבה ומכיוון שכך נהייתי נחמד
פתאום.
"לא, לא, תן לי..אני אמזוג", אמרתי בנחמדות, כמעט כאילו הוא
המלך ואני משרתו הכנוע.
"טוב, נו..מהר", אמר באדישות ערסית ובמבטא אלים.
פתחתי את הבקבוק ומזגתי ל2 כוסות, לאחר מכך לקחתי את הפקק
וסגרתי את הבקבוק, נזכרתי במבצע והסתכלתי בפקק, הכל היה אפל,
חשוך, ניסתי להעיר על הפקק בעזרת מנורת השעון ולפתע.
"מיליון!!!!", צרחתי בשמחה והתחלתי לקפוץ ולרקוד.
"מה קרה לך יה פריק, שתוק!", הביא שמשון איום ותנועה מגונה עם
האצבע.
"אתה לא מבין..זכיתי במיליון! מיליון קולים! המיול שלי!",
צרחתי בהשווצה חסרת פשר.
"ארר, מיול?, פקקים?, המבצע הזה?", אמר בחשדנות
"כן כן, יווו איזה כיף!"
"תביא את זה יה בן זונה או שאני אזיין לך תאימא!", אמר באיום.
"לא רוצה! זה שלי, תפסיק", אמרתי באיפוק אך בפחד שהצטבר לאחר
שחבריו התקרבו אליו לעזור.
"זה שלי, אני הייתי ראשון על הבקבוק!", אמר ותפס בחולצתי
"לא, לא, שלי! הייתי לפניך"
"יה בנזונה, אני אפתח את אחותך! תזהר ממני", הוא נחפז לתת לי
אגרוף אך החטיא את ראשי במספר מילמטרים.
"מה קורה פה?", אמר אחד המורים וניסה להפריד בכוח.
"הוא..הוא לקח לי את הפקק המשוגע הזה", אמרתי
"שתוק יה בן זונה לא אכפת לי ממך או מהמורה שלך!"
"וואו, תתנהג יפה", אמר המורה לערסוועט המוכר.
"אררר", נחר שמשון
"שמעו חברה, אני לא רוצה אלימות כאן, מה קרה?"
"תבין, הפקק של המיליון, אני פתחתי מצאתי..לקחתי, מה הבעיה?"
"לא!, זה שלי, אני אקח!"
"וואו, ילדים תראו..תהיה פשרה.."
"אה?", אמר שמשון
"פשרה, אתה יודע..פתרון.."
"אהה", הבין לבסוף
שתיקה עלתה בקהל.
"טוב, תערכו קרב, מחר בכביש החדש ליד הקניון, החמולה שלך,
ליברמן נגד החמולה של שמשון, בסדר?"
"יאללה סבבה אין בעיות!", אמר שמשון בשמחה
"אבל..למה?"
"ככה זה!", אמר המורה האלים.
"נעזור לך, אל תדאג!", אמר חן וקצת הפחיד את שמשון בגלל היותו
עירקי בגובה מטר ושמונים.
"טוב, נו", אמרתי ונתתי למורה את הפקק.
"מחר! תמות!", אמר שמשון והלך לחמולתו.
"כן..", אמרתי והלכתי לחמולתי.
"איך?", אמרתי לכל היושבים באזור.
"אל תדאג, נצליח, נביא את הכלי נשק החדשים, נלחם, נתאמן,
נתחזק", אמר אסף בניסיון להרגיע אותך
"כן, צודק..בוא נלך מעצבן פה.."
"כן, המסיבה נגמרה בכל מקרה"
הלכנו הביתה בתקווה לנצח ביום המחרת, לזכות בכבוד, כוח אולי
אפילו לזכות בפרס, בפקק, במיול עם ה17 כוסיות.

הגיע השעה 5 אחרי הצהריים והתרכזנו כולנו בתחילת הכביש שליד
הקניון, כביש ארוך וחדש, מתאים בהחלט לקרבות בין חבורת אנשים
מוזרים לבין ערסים רצחניים.
את כל היום שעבר בילינו באימונים, כיווני כלי הנשק ועבודה
נפשית מאומצת, היינו בטוחים שננצח, רצינו לנצח, אני במיוחד.
קהל הקרבות עמד בצדדי הדרך ועודד את שתי הקבוצות, הערסים הגיעו
ועמדו בצד השני של הכביש, מולנו.
"אתם מוכנים?", שאלתי את לוחמיי.
"כן בטח", אמרו עמרי, חן, פלג, אסף, לוי, אייל וכל השאר ביחד.
הערסים החלו להתקרב אליו עם אגרופנים וסכינים והתחלנו לשקשק.
"אתה הולך למות!", צרח שמשון והתקרב יותר.
"אוקיי, עכשיו", צרחתי
חבריי הסתכלו עליי והנהנו, הם הוציאו את נשקם. החרבות,
הפטישים, המסורים החשמלים, המגזמות ושאר הרובים והמפציצים,
כולם היו טעונים ושמורים, כלכך מבריקים, הם התקרבו באיטיות
לערסים.
הקרב החל ונלחמנו בזיעה עד זוב דם, השמש פגעה בחום והרוחות
נשבו בחוזקה, ידענו שחייבים לנצח, איכשהו.
הקרב היה ארוך במיוחד, לא היה לו סוף.
"זה לא נגמר! חייבים פתרון!", צרח עמרי.
"לא, לא זה כיף", אמר פלג כאשר גזם לערס אחד את האוזן בשמחה.
"אהאה!", הסכים איתו חן שחבט בראש ערס אחר.
"שיט!", אמרתי, "אני לא יודע..". לפתע נשמע קול פיצוץ ונראו
באוויר זיקוקים וטילים.
הקרב נפסק והסתכלנו אחורנית, לפתע היו שם, הגיחו משום מקום,
נטע וחברותיה.
"באתי לעזור!", צעקה נטע וקרצה לי.
"כן!", אמרתי ונשקתי לה.
הערסים, אשר היו שקועים בהסתכלות על הבנות לא שמו לב בכך שאני
טוען את הרימון המיוחד במשגר הרימונים.
"מה אתה עושה?", שאל שמשון בהפתעה.
"נחש!", אמרתי ואז לחצתי על כפתור השיגור. הרימון פגע במרכז
אזור הערסים ועשה חור של 20 מטר באדמה, כל הערסים נפלו לשם
וצרחו וקיללו בעודם שרועים שם.
"אני אשסע בך את הרוטווילר שלי יה בנזונה!", אמר הערס המחוכם,
שלומי.
"לא, אתה לא!", אמרה נטע וירתה ממשגר הטילים האטומי שלה, בעצם,
כולם ירו לאחר שהבנות הביאו לכולם, כך שבעצם ירינו כ15 פצצות
אטומיות, טקטיות כך נראה, לפי דעת הצופים המשכילים.
הערסים מתו ונשארו שם לעד, התחפרו באדמה ואנו זכינו בכבוד,
בשליטה בעיר ובפקק המיליון המיוחל.


אפילוג

הקיץ כמעט ונגמר וכבר קיבלתי את המיול, רק היום, מהמבצע.
נסעתי ברחוב ומלא כוסיות עם ביקני רצו לסוע איתי, אך ידעתי
שמקומי לסרב, רק דבר אחד רציתי.
נסעתי במיול ברחובות וחשבתי על כבודי ועל כמה תקוותי עזרה
וזיכתה אותי בפקק המיליון, בפרס היחיד שרציתי, במיול המיוחדת.
עצרתי ליד ביתה של נטע וחיכיתי.
לפתע היא יצאה מבית, זוהרת מתמיד, יפה כמו פרח, נפעמתי ולא
ידעתי מה להגיד.
היא נכנסה לרכב, נשקה לי ונסענו יחדיו אל האופק. ביד אחד
החזקתי בידה, ביד אחד נהגתי ובשלישית הטלתי רימונים על כוסיות
מעצבנות.