"תקשיב, רוני, מותק, זה הולך ככה, או שאתה מוציא את הסיפור הזה
על השמפואים שמפחדים ממבחנים או שאנחנו לא מוציאים לך את
הספר", המשפט הזה יצא מפיו של שאול כץ, שאול כץ הוא עורך בדרג
בינוני של בהוצאת הספרים, ואדם באמצע גיל ה-40 עם כרס קטנה
שיער מאפיר, ומשקפיים דקות.
"אתה לא יכול לעשות את זה! הובטחה לי שליטה מלאה על הספר", את
המשפט הזה אמר רוני אייזנברג, רוני אייזנברג היה סופר צעיר,
שחתם על חוזה בלעדיות עם אותה הוצאת ספרים.
"זה מה יש, בכל מקרה, יש לנו אותך בלעדית, אז או שאתה מוציא את
הספר כאן או שאתה לא מוציא אותו בכלל, ואז לכולם יהיה יותר
טוב"
"לך תזדיין", הטלפון ניתק.

נו טוב, חשב לעצמו שאול, מה אנחנו צריכים עוד ילדים זבי חוטם,
מי בכלל יקנה את הזבל.
רצף המחשבות נקטע בגלל דמות שעמדה מולו, ולא היתה שם שניה קודם
לכן, דמותו של נער בגיל ההתגברות.

"מר כץ?, שאול כץ?" שאל הנער בקול רועד.
"כן"
"בזאת אתה מואשם, מואשם ברצח, רצח רעיונות, ויהיה עליך להתייצב
באופן מיידי בבית המשפט הבין קיומי , למשפטך" מר כץ היה מבולבל
הרבה יותר ממבוהל, בעצם, הוא היה מבוהל ומבולבל כאחד הרבה
דברים לא הסתדרו לו באותו רגע, דברים כמו מאיפה הגיע הנער
ומדוע הוא נראה כמו מר כץ בימי צעירותו הרחוקים.

אור חזק הכה בעיניו של מר כץ, עברו רגעים מספר עד שחזרה הראייה
לעיניו, המחזה שנגלה למול עיניו היה רגיל, אך תמוה עם זאת,
כיוון שהוא עמד בתוך אולם של בית משפט.

בית המשפט נראה רגיל לחלוטין, חלקים נרחבים ממנו צופו עץ
יוקרתי, מקום לעדים, מושבעים שופט וכו', אבל האלה שמלאו את
המקומות הנ"ל היו ללא ספק לא רגילים, המושבעים היו כולם כאחד
מעין בועות ששינו כל הזמן את צורתן ואת צבעיהן תוך כדי שמירה
על צביון מסויים, הוא זיהה את הצורות, היו אלה מחשבות שלו,
מחשבות ישנות חדשות, מחשבות על מילוי מיסים, על דניאל אהובתו
מכיתה ח' ורבות שונות.

את המחשבה שלו קטעו 3 הלמות פטיש שפגעו בכח בפודיום של השופט,
השופט היה אולי הדבר היחיד שאיכשהו היה מציאותי, אך גם בו משהו
היה כאילו אידיאלי מדי, המשקפיים הקטנות, הגלימה השחורה
הארוכה, הפטיש המסורתי, החזות המטופחת באופן לא מוגזם מדי,
הבעת הפנים הקפואה. הכל היה מושלם מדי.

שקט שרר בעולם, והנער קרב אל השופט הם התלחשו על דבר זה או
אחר, שניהם הנהנו, והנער נעמד עמידת דום מתוחה "גבירותיי
ורבותיי המושבעים, התאספנו כאן היום כדי לקבוע את דינו של אדם
זה, המואשם ברצח של רעיונות, ובגידה ברעיונותיו שלו הוא", הלם
עבר על המושבעים הם התלחשו בינם לבין עצמם רק כדי לשמוע זמן
מועט אח"כ את הלמת הפטיש ששוב השליטה סדר ברחבי המשפט.
"במשפט זה", המשיך הנער, "תשפטו אתם או בעצם אנחנו או בעצם
הוא", הוא הצביע על מר כץ ורק אז המשיך בדבריו "האם אדון שאול
כץ אשם במניעה לא מוצדקת של הפצת רעיונות".

השופט הלם בפטישו שוב, "התביעה מתבקשת לשאת את נאום הפתיחה
שלה", שאול כץ יכל להישבע ששניה קודם לכן לא אויש דוכן התביעה
על ידי איש, אך עכשיו אויש הוא על ידי איש אחד בחליפה שחורה
תיק מסמכים שחור שנח פתוח על דוכן הקטגוריה, בחזות האיש לא
ניתן היה לטעות היה זה רוני אייזנברג, אותו סופר שאת ספרו ביטל
היום מר כץ, אך הוא היה שונה במעט והרבה כאחד , חזותו היתה
אפלה יותר שיערו שחור יותר תווי פניו חדים יותר, עיניו כבויות
יותר.

אייזנברג קם, חזותו מלוטשת הרבה יותר מחזותו היום יומית, שערו
הבדרך כלל פרוע והארוך כאילו הודבק לראשו, מבטו קר וחליפתו
סיימה את המראה הקר שהוא הקרין.

הוא פנה אל המושבעים, "עד לפני דקות מספר לא ידעתם למה אנחנו
כאן, למה לקחו אותכם מביתכם החם, למה נברו אותכם מכל קצוות התת
מודע של האיש הזה, ובכן עכשיו אתם יודעים האיש הזה, שהייתם
חלקים מדמיונו , ממנו, אתם חלקים שלו כאלה שידעתם איך הוא היה
פעם ואיך הוא היום, היום...
עכשיו, מה הוא עכשיו? נקודה בלתי מוגדרת בין העבר לעתיד, נקודה
כה קטנה בזמן אך כה חשובה, ראו אותו, את האיש הזה, ראו למה הוא
הפך, אנחנו נוכיח לכם מעבר לכל צל של ספק שהדבר הזה, מה שהוא
לא יהיה, אשם".

השופט הנהן ופנה אל מר כץ, "ובכן, שאול כץ, האשם אתה?" שאל
השופט.
"לא כבודו, חף אני מכל פשע" הוא גם האמין בכך.
"ובכן, התביעה מתבקשת לזמן את עדה הראשון".
קולו של אייזנברג נשמע "התביעה מזמנת את דם החיים", מר כץ זיהה
את השם הזה, היה זה ספר שהוא פסל כיוון שהיו בו יותר מדי קטעים
פרובוקטיביים, למרות שהיה בו פוטנציאל ברור.

דלתות בית המשפט העצומות נפתחו, מתוכן יצאה בועה נוספת, אפילה,
שוב חסרת כל צורה מוגדרת אך בעלת גודל גדול הרבה יותר מכל
השאר.
התביעה ישר פתחה בשאלות כאשר הנקודה הייתה ברורה, להוכיח שמר
כץ רצח, כשם שרעיון דינו מוות וריקבון כאשר נשאר הוא בתוך מוחו
של אדם אחד ושניים.

התשאול של התביעה נמשך שעות מס' או בעצם שניות מס', כל אותו
זמן עמלה היא על הוצאת הערך הרוחניאומנותי של דם החיים לאור
החדר.
הצלחתה הייתה בלתי מעורערת, מר כץ ידע את זאת.
המשפט הזה, העולם הזה ידע את זה כל זמן מתן העדות בית המשפט
שינה את עורו את מצבו הכל אפל יותר כאילו משהו מאחורה הגיף
תריס גדול שמנע מאור השמש הלא הוא עולם המציאות לחדור פנימה,
השחור השתלט, הטירוף המחשבות בשולחן העדויות התחלפו להן לאיטן
ממחשבות יומיומיות למחשבות יותר ויותר שחורות.
גם השליח התבגר, במהרה, וכבר דמה למר כץ בשנות ה20 המאוחרות של
חייו.
רק דבר אחד נשאר זהה, השופט, ההיגיון, המוסר.

לבסוף הסתיים תשאול הספר, מר כץ היה המום, הוא ידע את גודל
חטאו את ההקרבה.

בתשאול ההגנתי הוא ניסה בעיקר להוכיח שגניזת הספר היתה הכרח
בעבודתו אך זה רק החמיר את המצב, הכל נהייה אפל יותר , השליח
התבגר, אותו תהליך.
הוא שתק, הפחד שיתק אותו.

התביעה זמנה עד ועוד עד ועוד עד, מר כץ פשוט ישב עם ראשו על
השולחן ידיו מכסות את ראשו כמחפשות הגנה מכל רע, אך ההגנה,
העזרה, לא באה.
והכל המשיך ונהייה קודר יותר ויותר.
מר כץ הבין הוא ידע שהוא אשם וכמוהו גם השופט הרי השופט למעשה
הוא הוא מר כץ.

הכל הסתיים בהלמת פטיש, מר כץ לא ידע כמה זמן עבר יכלו דקות
יכלו לחלוף על פניו וגם שנים ללא הבדל.

התביעה נתנה את הצהרת הסיום שלה, בעצם, גם את זה כבר לא היתה
היא צריכה לעשות.

השופט פקד על המושבעים להתכנס.
התוצאה התקבלה בין רגע.

והשופט פתח את המעטפה הוא נד בראשו, "מר כץ גזר דינך הוא אשם,
צר לי לבשר לך שלמרות החרטה הרבה שכה ברור שאתה חש, לא אוכל
לשחררך לחופשי, צר לי, אך גם לא אנחית עליך את מלוא עוצמת בית
המשפט הזה".

שקט צל מוות השתרר באולם, אך אולם היה לא עוד, היה זה מר כץ
והשופט במימד שאת גבולותיו לא יכל מר כץ לראות הוא זיהה את
מחשבותיו ומחשבותיהם של אחרים, כולן ריחפו שם.

דמעותיו שלו זלגו על פניו של מר כץ, השופט מצידו תקע בו מבט
מלא רחמים.
שוב הלמת פטיש, אחרונה.

מר כץ הרגיש את עצמו משתנה הוא הרגיש כיצד הוא הופך מיצור פיזי
ליצור מנטאלי לחלוטין הוא הרגיש את השליטה על עצמו נלקחת
מידיו, הוא הרגיש את צורתו משתנה לזאת של בועה שכל אחד יכל
לשנות את צורתה מלבדו.
עכשיו, הוא ידע איך זה להיות.
רעיון.