מור אלן / הפיגוע בדולפינריום |
ברחובות של תקווה.
כשילדים בצל שנאה גדלים,
כשאין יותר חיים.
אני עוצמת את העיניים,
ומדמיינת את העולם,
יפה וטוב יותר.
ואז אני פוקחת אותן,
ורואה שכלום לא השתנה,
והמלחמה לא נגמרה,
ואנשים עוד מתים,
וילדים עוד בוכים,
וחיילים לא חוזרים,
ורק התקווה נותרה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|