אותו מקום,
אותה שקיעה,
לא אותו אדם.
אדם חדש,
שיותר מוותר,
ויותר חושב מה אפשר לעשות בשביל לעזור
במקום לחשוב - מה אי אפשר.
יותר... מציאותי.
עדיין מנסה לחייך כלפי חוץ ולהיות נחמד
כשבפנים נשרף ומתכווץ.
עדיין מפחד להראות מי הוא בפנים
עדיין מפחד להשלים.
כבר לא מנסה להרחיב את ליבו כך ולגעת בירח
המציץ לו, דקיק, מעל קווי אדום יפהפה.
כבר לא
מנסה להרוג את עצמו לאט לאט
ולחשוב עד כמה הוא קדוש וגדול ועצום ומושלם.
עדיין כואב.
עדיין לא השלים.
כבר מנסה לצחוק ולשמוח בטבעיות
כשילדה שולחת יד לגעת בירח.
לשמוח - לא בגלל הסמליות שבזה
ולא בגלל האידאולוגיות המסנוורות
לצחוק.
אז,
כשהסתכל האדם בשמש שוקעת
כאן, באותו המקום,
וכן, אותה השמש,
ניסה בכל כוחו שלא לחשוב שזה כבר לא אותו האדם,
פחות להתרכז במה שהיה, פחות במה שיש , יותר במה שרוצה להיות.
בלי עבר, בלי עתיד, בלי הווה, עם קיום מעל לזמן.
זו אותה השקיעה.
זה אותו המקום.
והאדם?
מה האדם?
אני האדם? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.