חצר בית הספר מעולם לא נראתה שוממת כל כך. אמצא החורף, וכולם
מתחבאים בכיתות מפני הקור. רק אני ואתה בחוץ, מטיילים והבלי
קור יוצאים מפיותינו. אני יושבת על הספסל שמול מגרש הכדורסל,
אתה עומד מולי.
אתה מספר לי על היום שלך עם עינב, כמה שהיא מתוקה, ויפה
ונהדרת, ואיך היה ברוסיה וכמה שהתגעגעת. אני מחייכת, אבל לא
באמת. אני כבר לא חושבת שאתה מבדיל בין החיוכים שלי. אתה סתם
בוהה בי וחושב עליה.
פעם, כשהייתי מחייכת, היית מחייך חזרה, ולפתע כל הצרות שלך
ושלי, ושלנו, נעלמו. וחיבקת אותי ואמרת שאתה אוהב אותי. עכשיו
אתה סתם אדיש לחיוכים שלי.
כשעינב מחייכת כל הרוע מתפוגג.
עינב היא קטנה, בעלת שיער שחור ועיניים חומות. כשאתה עומד לידה
זה נראה כל כך מגוחך, היא מחזיקה לך את המותן ואתה מנסה לחבק
לה את הכתף, ללא הצלחה.
אתה יודע, כשאתה מנשק אותה, אני מחייכת. וכשאתם מתחבקים, אני
מחייכת ואפילו כשאמרת לי שאתה לא אוהב אותי יותר, חייכתי.
ואולי באמת עדיף לך איתה. כי אתה מאושר איתה. וכשאתה מאושר גם
אני מאושרת.
טוב, אולי לא מאושרת, סתם מחייכת.
רק מחייכת.
בגללך אני ממשיכה לחייך. יש בי עוד תקווה שיום אחד תחייך אלי
חזרה. אבל אתה כל כך שקוע באהבה החדשה שלך, שאני נדחקתי לצד.
אני זוכרת פעם, שהתקלחתי ונכנסת לחדר האמבטיה והסתכלת עלי כמה
דקות, כמהופנט. אמרת שאני היצור היפה ביותר שאי פעם יצא לך
לראות. הבטתי לעינייך, חייכתי, והמשכתי לשיר אל הסבון.
לפעמים, אני חושבת על עינב כעל שדה. שדה נוראה שגונבת את לבבם
של גברים. או אולי רק את לבבך, ממני. היא לקחה את הלב שלך,
בישלה אותו ואכלה אותו על מצע עלי רוקט טריים.
מצד שני מעולם לא היה לך לב.    
הצלצול קוטע אותנו. אתה נושק לי על הלחי, ונפרד לשלום. אני
נשכבת על הספסל, לבושה באותו המעיל השחור והארוך בו פגשתי אותך
לראשונה, בחורף שעבר.
אני מחייכת.

אבל חיוך כזה..
לא נחשב.