הכי גרוע זה כל הכעס הזה
מסתובבת כמו אריה בכלוב שעשוי כולו מכל הכעס הזה שאוכל אותי
עכשיו ואין לי מה לעשות איתו ו-
אני לא רוצה להביט לכעס בעיניי מדוזה שלו
כי גם אני אהפוך לאבן,
אני אהפוך לאבן כשהלב שלי יתאבן - כשאני אאמין לכל מי שטען
שאני בלתי כשירה לאהוב, לחוש את החיבה שחשתי
בכל עצב ושריר ורקמה... אני
אהפוך לאבן כשאני אקבל עליי את מלוא האשמה
על שרציתי לחשוב שיש פה חום, שיש פה רוך,
שיש אכפתיות.
לפעמים ההרגשה כאילו מי שחיבר את החוטים בתוכי עשה כמה טעויות
קריטיות אם כל פעם שאני חושבת שאני מזהה אדם כ-'אכפת לו' זה
נגמר בזה שאני מרגישה כל כך
א ב ל   כ ל   כ ך
מטומטמת.
כל כך הרבה יותר קל לכעוס עליך, על כל המילים שלא היו שוות
כלום, על כל ה"אי דיוקים" הקטנים שלך
מאשר על עצמי, שלא הקשבתי לאף אחד שאמר אחרת
(שזה... כולם?)
על שכל כך רציתי להאמין ועל שכל כך רציתי.. = "חולשה".

אולי הדבר היחיד שיכול לשחרר אותי עכשיו זו הפנמה מחודשת
קבלה
שאני אנושית
ובינינו - מה יותר אנושי מכמיהה ומטימטום?
לקבל שמותר לרצות, מותר לקוות ומותר לשגות גם שגיאות
פנומנליות-
ובקבלה הזו של עצמי לחפש את הסליחה מעצמי,
ואת השחרור הסופי ממך.
ואין לי מה לעשות עם הכעס
כי בסופו של דבר - גם את זה אני אסגור עם עצמי.