לא רציתי לראות, לא באמת
זה היה כזה...
זה התחיל אחרת, אני חושבת
אני כבר לא בטוחה
מה זה היה, חשבתי
שזו ידידות.
חשבתי שזו היתה ידידות.
התבלבלתי, למרות שאני חושבת ש-
בילבלת אותי.
אני כבר לא בטוחה שאני יודעת, שאני
מבינה
מה כל דבר אומר-
כשמישהו שוכב לידי, מלטף אותי
ובוהה בי במבט הכי ענוג שראיתי כבר
אני לא יודעת כמה זמן, וכשהוא
מבהיר כשאני לא מבקשת שזו רק אני
כי ככה הוא רוצה, זה בעצם אומר...
מה?
כלום.
זה לא אומר כלום בעצם.
מרוב שהאמנתי בידידות הזאת לא טרחתי
להסתכל, לראות אם היא שם.
לא רציתי לראות, לא באמת
כי
היה לי כאילו טוב,
לרגע קסום בבועה אטומה היתי מאושרת
ולא ראיתי לא לתוכה ולא מחוץ לה
עד שברגע ארור אחד אלוהים שלח במקום מן קצת אג'קס
ואי אפשר היה שלא לראות יותר ש-
ידידות זה מזמן לא, ככה ידידים לא מתנהגים
ככה אפילו אתה לא מתנהג לידידות שלך,
אז מה זה היה לעזאזל?
אולי זה מה שאני רוצה לשאול
אולי גם את זה אני לא רוצה לדעת...
אולי המאבק הפנימי הוא בין ההתפכחות לבין הרצון להאמין
שלא הכל היה בולשיט
שמשהו מכל מה שהאכלת אותי היה אמיתי.