שחר לא רוצה לאהוב, זה לא שהוא לא יכול או שאין אף אחת ששווה
את זה הוא פשוט לא רוצה לאהוב, אהבה גורמת לך לחוסר שליטה,
כשאתה אוהב אתה נפגע, אז שחר מעדיף לא לאהוב, וזה בסדר, מי
יכריח את שחר לאהוב?
לא רוצה, לא צריך, אין בעיה זה מותר.
אבל שחר לא סתם לא רוצה לאהוב, פעם שחר אהב, אהב מאוד בחורה
אחת.
הוא אהב בה הכל, מהיתרונות עד הגרוע בחסרונות, ואנה גם אהבה את
שחר, אבל לא מספיק ויום אחד שחר ראה את אנה שלו מתנשקת עם בחור
אחר.
שחר שכל כך אהב, השתולל מרוב כעס, לבחור נתן אגרוף, אחד כזה
שאחריו היד כואבת, ואנה, אותה לא רוצה לראות יותר,הוא גם אמר
לה.
שחר לא רוצה לאהוב כי שחר נפגע וכשמישהו שאתה אוהב פוגע בך ככה
זה משאיר צלקת כזאת, שקשה לאהוב אחרי זה עוד.
ושחר פשוט מעדיף לא לאהוב יותר, לא להפגע.

                                           

   
איילת רוצה לאהוב, בעצם זה לא שהיא רוצה, זה פשוט שהיא אוהבת.
פעם מישהו אמר לה שיש לה לב רחב, ובגלל שהוא רחב ברגע שקצת
פוגעים אז היא כבר נעלבת ומתקפלת.
זה לא שאיילת רוצה לאהוב ככה, היא הייתה מעדיפה שיהיה יותר קשה
לכבוש את ליבה, שהיא לא תדע למצוא בכל אחד משהו טוב, שלא יפגעו
בה כל כך הרבה.
כשאתה אוהב אתה נפגע ולאיילת כבר נמאס להפגע, כבר עייף לה כל
פעם מחדש להרגיש רע, כבר עייף לה כל פעם לבכות.
אבל לא סתם נמאס לה להפגע, פעם פגעו בה נורא, ניר היה האהבה
הראשונה שלה והוא כל כך הכאיב לה ועברו כבר שלוש שנים מאז והיא
עוד לא התאוששה.
במקום להחסם איילת רק רצתה יותר אהבה והתאהבה יותר בקלות.
היא צריכה אהבה שתרפא את הצלקת כי היא עוד כואבת.

                                         

איילת ושחר ידידים טובים, הם מכירים אחד את השני מאז שהם
נולדו.
איילת עזבה את הקיבוץ בגיל צעיר וכשהם היו בני שמונה טס שחר
לשליחות לחמש שנים.
שחר חזר, איילת שמרה על קשר עם החבר'ה בקיבוץ.
בכיתה ז' הם היו אפילו חברים, בדיוק לחמישה ימים, מין חברות
מוזרה שכזאת- למה? אל תשאלו אותם, סתם היו חברים, כי אז זה עוד
היה תמים.
אבל הם המשיכו להיות ידידים, וככה במרוצת השנים (שש אם נדייק)
הם עוד בקשר טוב, נפגשים מדי פעם, צוחקים הרבה ביחד, אתם
יודעים ידידים טובים.

                                           

תמיד אומרים שבין בחור לבחורה לא יכולה להתפתח ידידות
אפלטונית.
אבל כזו הייתה הידידות ביניהם, שחר סיפר לאיילת על הבחורות
שלו, על דברים שהוא חושב, וגם קצת על אנה.
איילת סיפרה לשחר על עצמה, על המחשבות שלה וקצת על ניר שפגע.
איילת אהבה את שחר, בעצם היא עדיין אוהבת אותו, לא אהבה של חבר
וחברה, אהבה כזאת בלי תנאים, אהבה שאוהבים רק כשמכירים כל
החיים.
איילת למדה לחיות עם שחר ועם הבחורות המתחלפות שלו, כל שבוע
בחורה חדשה, ושחר מספר ומתאר, איילת מקשיבה ומדי פעם שואלת את
שחר "מה עם חברה?"
אתם יודעים, מדברים, דואגים, ידידים טובים.

                                           

פעם אחת לפני שנה, משהו השתבש שם.
הם היו בחדר שלו, צוחקים ומדברים.
ופתאום נשיקה, ועוד אחת, ובין נשיקה צחוק, סתם כמו ידידים, זה
לא אומר כלום לאף אחד, אבל אתם יודעים, כשמתנשקים - קשר
אפלטוני זה כבר לא ממש.
הזמן עבר, זה לא קרה שוב, שחר ואיילת נשארו ידידים טובים ולא
נתנו לשום דבר להפריע באמצע.
תמכו אחד בשני.
כשלשחר הייתה בחורה בחדר, איילת הלכה בלי להעלב ולהתלונן,
וכשאיילת הרגישה קצת רע או הייתה צריכה להתנתק קצת היא ישבה
אצל שחר, והוא הצחיק אותה וניחם.

                                               

לפני כמה ימים איילת ישבה אצל שחר.
ככה סתם בערב, הם ראו טלוויזיה, דיברו וצחקו.
הם ישבו קרוב, החזיקו ידיים, ליטפו קצת, נגעו קצת ובאותו רגע
שניהם ידעו מה הולך לקרות.
איילת נישקה את שחר, היא לא יכלה יותר, העיניים שלו מול
העיניים שלה ופתאום היא שמה לב שבסך הכל הוא בחור מושך, והוא
מכיר את כל השטויות שלה ויש לו ידיים גדולות וחמות, וכתפיים
רחבות, כמו שהיא אוהבת.
איילת התמזגה ברגע, בלי לחשוב יותר מדי, פשוט להרגיש אותו, את
הידיים ואת השפתיים.
כשאיילת יצאה אחרי זה מהחדר של שחר היא הרגישה רע, היא לא
התחרטה, היה לה כיף והיה לה טוב, אבל איילת רצתה את שחר
עכשיו.
איילת מכירה את שחר, שחר לא רוצה לאהוב ועד עכשיו זה היה בסדר,
עד עכשיו היא אפילו תמכה בו ואמרה לו שיהנה ושיעשה מה שבא לו.
אבל עכשיו היא הייתה בכיוון ההפוך, היא הפכה להיות אחת הבחורות
של שחר.
ורק המחשבה על זה, גרמה לה להרגיש עוד יותר רע.

                                           

עבר חודש, לא היה יום שבו היא לא חשבה עליו.
חשבה על מה שהיה, על מה שהיא מרגישה, כי כשאוהבים מרגישים.
אולי גם שחר חושב עליה, אולי הוא מחכה שהיא תתקשר אליו?
לאיילת לא היה אפילו אומץ לבדוק.
שוב פעם הלב שלה איכזב אותה, נכון היא תמיד אהבה את שחר, אבל
עכשיו זה שונה, היא אוהבת אותו כמו תמיד, וקצת יותר.

                                           

יום אחד היא הגיעה לקיבוץ, היא החליטה לתפוס אומץ ושלחה לשחר
הודעה.
הוא ענה לה מיד, היא הרגישה יותר טוב.
היא הלכה לחדרו, שם ישבו שינהם, שוב דיברו וצחקו כמו תמיד אבל
עם קצת מתח באוויר.
בסוף איילת נכנעה לעצמה ושוב נישקה את שחר.
הפעם היא הייתה רגישה לכל תזוזה, לכל מגע, ליטוף ונשיקה.
הם התנשקו בלהט, התחבקו בחום, והתנשקו תוך כדי צחוק.
הם המשיכו להתנשק וכל הזמן איילת חושבת "אני לא רוצה להיות עוד
מספר"
פתאום היא החליטה.
"שחר די, מספיק"
שחר הסתכל עליה "למה איילת?"
"כי אני לא רוצה להיות עוד מספר בשבילך" איילת ידעה ששחר
יתעצבן, היא מכירה אותו.
"איילת את ידידה שלי, את לא סתם מספר."
"אז מה אני?" היא בקושי נשמה, סוף סוף יצאה השאלה סוף סוף היא
תדע את התשובה.
הרי היא חשבה על שחר כל יום בחודש האחרון.
חלמה שהוא אומר לה שעכשיו הוא רוצה לאהוב, לאהוב רק אותה.
או לפחות רוצה לנסות, כי כואב לו, אבל הוא סומך עליה.
איילת חלמה על מילים מתוקות ונשיקות דבש.
"את ידידה שלי, אני נהנה, את נהנת, ומה חוץ מזה? חוץ מזה
כלום."