פעם, לפני שהגעת אלי,
הייתי האדם הכי אומלל בעולם,
הייתי בוכה על כל יום שעובר,
ובכל פעם שהתאהבתי הייתי מתאבד מחדש.
הייתי שוכב במיטה חשוכה ועוצם את עיניי
ולא בשביל לישון...
ובידי היה תפוס לו עט שחור
שהיה יכול לכתוב לו רק על דפים אפורים.
כשעיניי היו נפקחות
ידי הייתה מתחילה לכתוב:
" אני לא מבין, למה רק כשעצוב,
המילים האמיתיות יוצאות...
למה הרגש משתחרר לעולם הפתוח
בליווי של דמעות...
עכשיו אני יודע שלאהוב
זו שאלה ממש קשה,
לפעמים האהבה זה הפרח הכי יפה שקיים
אבל לפעמים...
לפעמים האהבה זה גם הכאב הכי נורא בעולם,
עכשיו...
אני מבודד מהכל."