בשבילך, אתה יודע.

אני נשרפת בשמש של אמצע יוני על ספסל שמסתתר מאחורי עצים שכבר
התייבשו מהחום. הלב שלי צועק עלי, אני לא מרגישה אף איבר בגוף
שלי חוץ ממנו. בום-בום-בום. כל פעימה שלו כאילו חובטת בי ואני
נופלת. וכאילו כדי להכעיס, אין פינה אחת של שקט במקום הזה.
זמזומים של מנועים ענקיים זועמים עלי מכל כיוון, כמו המחשבות
שמזמזמות לי בראש. כאילו יש סופת ברקים בתוך המוח שלי.
בום-בום-בום. הלב לא מפסיק. כל שריר ועצב מרגיש כל פעימה, הדם
בוער לי בורידים.
הזמזומים בתוך המוח ובחוץ מכאיבים לי ואני מחזיקה את הראש שלי
בידיים כאילו כדי שלא אתפרק.
הדמעות לא זולגות, הן נשארות בעיניים ורק הראיה שלי קצת
מיטשטשת - אולי גם מהחום והלב שלא מפסיק. בום-בום-בום. גם
הידיים שלי רועדות עם הדף שאני מחזיקה בהן.
אני פוחדת. אני פוחדת מעצמי ומהלב הזה שמתלקח בי. אני פוחדת
שאני יודעת בדיוק מה הולך לקרות. אבל אני לא יודעת מה אחרי
זה.
מכל הדברים בעולם, רק החיבוק שלו נותן לי ביטחון, גורם לי
להפסיק לפחד, רק בחיבוק שלו אני יודעת באמת.
אבל החיבוק שלו מפחיד אותי עכשיו, היד שלו שאוחזת בי כבר כל כך
הרבה זמן כדי שלא אפול, שאני זקוקה לה עכשיו יותר מתמיד - היא
גם זו שגורמת לי לא לדעת.
שום דבר לא ישנה את זה שהוא החבר הכי טוב שלי, אף פעם, רק השקט
הזה שאני כל כך צריכה עכשיו לא מגיע. בום-בום-בום. הלב. כאילו
האיבר הקטן הזה שבתוכי יותר גדול ממני עכשיו. בום-בום-בום. אי
אפשר להסביר את ההרגשה.
אני פוחדת מעצמי, ומאיתנו. אני יודעת שהפחד הזה חסר טעם, כי מה
שאמור לקרות יקרה, עם או בלי טעם מלוח של אכזבה.
אבל הלב שלי לא מפסיק. אני לא יודעת כלום...

16.6.2004
אומרים אהבה יש בעולם.