שוב אכזבה שוטפת לי את הפנים בבוקר, וגם אחרי שיחה עם אמא. למה
היא תמיד עושה שטויות ואני צריכה לדאוג לה, אם לא טוב לה עם
הדפוק הזה אז למה לנסוע איתו לאילת? כן אמא, אני יודעת שמזמן
לא היה לך חופש, ואת רוצה לנסוע לאילת, אבל רק אתמול בכית לי
על זה שאת צריכה להפטר ממנו לתמיד. מי כאן אמא של מי,
לעזאזל??? למה אני צריכה לבקר כל צעד שלך, לדאוג שלא תעשי איזו
שטות נוספת, שלא תתאהבי במישהו שיפגע בך אחרי זה, להגן עליך,
לנחם אותך, להצחיק אותך, לרצות? ומי ידאג לי, קיבינימאט? מי?
וכל הבאסה בזה שחס וחלילה תשמעי את זה ממני, כי אז תתחילי
לבכות, ולהגיד איזו אמא רעה את, וכמה שאמא שלך שנאה אותך וכמה
שלא קיבלת חום ממנה, ואז ישאר לי רק דבר אחד להרגיע אותך
ולמרות כל החום שחסר לי לשכוח שאני בעצם בת שלך ושאני זקוקה
לתמיכה ממך, חום ואהבה, חייבת לשכוח מזה, אני חייבת. רק לחבק
אותך, ולהגיד שעכשיו את לא לבד ואני תמיד איתך. אמא את כל
החיים שלי, ומחשבות שלי רק עלייך ועל החיים שלך, אני מנסה לתת
לך את כל אשר לא קיבלת מאימך.
ונשאר לי רק לקוות שבתי תהיה בדיוק כמוני.