[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נמרוד דור
/
מזל של בתולה

"להתראות ג'ינקס!"
נופפתי חזרה לשלום. בדיוק סיימתי להיפרד משלי קולטון והחבר שלה
אדי, שהואילו בטובם להקפיץ אותי למרכז העיר, ברודסטאר הפתוחה
שלו. למרות שגם הציעו לחכות לי עד שאסיים לרכוש את הספרים
שרציתי לקנות, סירבתי להצעה בנימוס והזכרתי להם שאני גרה חמש
דקות הליכה מכאן.
משהסתלקו, פניתי לעבר שדרות באניין וצעדתי תחת הצפצפות
המוריקות, אל פינת רחוב קיי. בידי החזקתי את צרור המפתחות שלי
ועליו מחזיק מפתחות בצורת רגל ארנבת לבנבנה, צמרירית וקטנה.
ג'ורג' קנה לי אותה במתנה, כשהפכנו לחברים. הוא אמר שעם שם כמו
שלי כדאי שלא לקחת סיכונים.
בכל צעד שני סימא אור אחר-הצהריים המוקדמים את עיניי מחדש,
הודות לאזלת עלי הצפצפות. אמנם השמש המבצבצת מבין העלים היא
מחזה יפה למביט מן הצד, אך נסו אתם ללכת בשדרה הזו. לו הייתי
אני ראש-העיר הייתי דואגת לשתול כאן עצים מלאים יותר. עצים עם
שם מבטיח יותר כמו "מצלולים" או "צפופות".
בקרוב ימלאו לי שמונה-עשרה, בבוקר יום שישי, השלושה-עשר ביולי.
אם לא תיקרה בפניי ההזדמנות המתאימה בנשף הסיום, החלטתי
שג'ורג' יהיה המאושר באדם לכבוד יום הולדתי. כמובן, גם אני
אהיה מאושרת. אם ישחק לי המזל, זה יהיה ערב מושלם.
מכיוון שהמזל בדרך כלל לא משחק לי, החלטתי לצמצם את השפעתו
למינימום האפשרי ותקוותיי נתלו על צרור מפתחות וקצת אלתור.
חלפתי על פני סניף "וולמארט" שבפינת השדרה וקיי, פניתי שמאלה
וחציתי את הכביש אל העבר השני. הדלתות האוטומטיות לבית המרקחת
נפערו לרווחה ואני הילכתי במהירות בין שורות המדפים והיישר אל
דלפק הרוקח.
האמת היא שמעולם לא ביקרתי בבית המרקחת הזה, למרות שהפרבר בו
אני חיה - רוז קריק - הוא בגודל של עיירה ומעניין כמו בקתה
נטושה. מקום אינטימי ושקט ומשעמם יותר ממנו לא תמצאו. עם זאת,
לא חסר לנו דבר כשהעניין נוגע לבתי מרקחת. הפרבר שוכן בסמוך
למפעל פרמצבטי גדול, שמכיל בתוכו בית ספר לרוקחות. המשמעות
היא, שרוב אוהיו ופרבריה באים עד לכאן כדי לרכוש תרופות בזול.
מעניין לעניין, חזרה לעניין. תמיד רכשתי את השמפו והאלקה-סלצר
לאימא בבית המרקחת שבפינת סורנסון ודיגבי, בסמוך לסמטה בה אני
מתגוררת. זו בדיוק הסיבה מדוע החלטתי לבוא לכאן ולרכוש את
הגלולות הראשונות שלי.
לבהלתי זיהיתי את הרוקח. זה אביה של אחת התלמידות בבית-הספר -
רוזלין פיירווקר. זה היה קל - מר פיירווקר בחן אותי באותן
עיניים משועממות לא פחות מאלו של רוזלין בשיעורי הביולוגיה.
וכמובן שראיתי אותו לראשונה באחד הטיולים לאגם, כשהיה זה תורו
להצטרף כהורה מלווה.
רוזלין היא הנערה הכי מכוערת בתיכון "פארק". אמנם אינני מלכת
השכבה - התפקיד הזה שייך לשלי - אך לא היינו חברות כל-כך טובות
אם לא הייתי רק מעט פחות יפה ממנה. ושלי היא הנערה היפה ביותר
בתולדות התיכון.
מלבד העיניים, לא היה לאב ולבתו מן המשותף ומר אפ. שנראה בנוי
לתלפיות, הקרין גם לא מעט ביטחון עצמי ממזרי.
"כן?" כיבד אותי מר פיירווקר בפיזור נפש מהול בנימה משוללת
עניין. הרמתי את מבטי ולתדהמתי הבחנתי כי עיניו החלו להתמקד בי
במין מבט רעב. יופי! אולי הוא יהיה עסוק בלהתלהב מהצורה שלי
במקום להתעסק במי אני.
"הד-אנד-שולדרס, אלקה-סלצר ואת זה", חזרתי לחטט בארנק, מזיזה
את צרור המפתחות שלי בתוכו כדי שירעיש היטב וניסיתי לשוות
לפניי מבט תמים לכאורה. בלי משים הרמתי את עיניי מן הארנק
ופגשתי שוב באותו מבט אפור ומיד מיהרתי להשפיל את עיניי
ולהמשיך בחיפוש אחרי משהו חשוב גם בתיק בית הספר. ואולי אף
אמצא אבק על הרצפה. אין לי מזל, הכל נקי. אולי אמצא בור ברצפה?
בור יכול להיות חוויה מרתקת ברגע זה ממש.
"אני מכיר אותך. את לומדת בכיתה של רוזי, הלא כן?"
"כן מר אפ.", בור... בור... איפה יש פה בור?
"את לא קצת צעירה בשביל אלקה-סלצר?", יכולה הייתי להרגיש את
החיוך הנוחר של מר אפ. לו לא הייתי מסוגלת לשמוע אותו. עמדתי
מצפה לשמוע את הנחירה שתחרוך את אוזניי, שגם כך להטו מבושה, אך
הנחירה בוששה לבוא. החלטתי, שהתשובה הטובה ביותר היא לשתוק
ולהמשיך לחפש את הבור שברצפה. אם לא הייתי סופגת את כל אותן
שנים של חינוך ייתכן והייתי כורעת על ברכיי ומתחילה לחפור אחד
באותו הרגע ממש.
החיפושים אחר בור הסתיימו ללא תוצאות וכבר לא נותר לי דבר
לחפש. החלטתי לנסות את מזלי שבארנק וחיככתי את אצבעותיי ברגל
הארנבת.
מר אפ. הניח את חפיסת הגלולות מולי במופגן. זו הייתה חפיסה
גדולה ומוכרת, של גלולות ממין חדש. פרסומת פרובוקטיבית שלהן
הופיעה בטלוויזיה בכל שעה עגולה ואת הג'ינגל שבתום הפרסומת
השמיעו ברדיו בכל רבע שעה.
לרגע הצטערתי שלא הבאתי עימי את של או את קט או לפחות את
שתיהן, כדי שאוכל להתחבא מאחוריהן. שטויות! הן כנראה היו
מותירות אותי לעמוד מול מבטו המבלבל של מר אפ. בכל מקרה. מה גם
שלפני כן הייתי צריכה להסביר להן שאני מתכוונת לאבד את בתוליי
"סוף-סוף". הן היו לועגות לי מכאן ועד מחר. הבינו, תמיד טענתי
שאני לא מתכוונת לאבד את בתוליי עד אחרי שאתחתן.
אמא'לה, בור! גומחה! משהו!
"הקפידי על המינון שבמרשם", נאנח מר אפ. כמו הוטל עליו עול קשה
מנשוא, מעצם כך שרשם גלולה-אחת-כפול-יום-אחד על החפיסה. אם
מישהו מחפש בשלב הזה את חצי הכוס המלאה, אשמח לבשר לו שאם
חשבתי לרגע, שתמו חיפושיי אחרי מקום להסתתר בו מפני מר אפ. הרי
שעכשיו מצאתי לעצמי מטלה חדשה ובלתי אפשרית עוד יותר - להסתתר
מכל העולם מבלי לזוז ממקומי. הגלולות לפניי ואין לי מחסה. מה
שווה רגל הארנבת הזו?
"את מקשיבה לי?", הסבתי את ראשי בבהלה מפתח החנות ובעתה אחזה
בי. למר אפ. צמחו קרניים של שד! מצמצתי פעם אחת והקרניים נעלמו
כלא היו. בינתיים גיליתי שהאשם תלוי בצירוף המקרים של תודעתי
המוטרדת וצילו של כיסא הפוך.
המבט המשתומם של הרוקח הפך לטרחני וחסר סבלנות.
"כן, כן", הזדרזתי לומר, "אני אעשה זאת, תודה".
מר אפ. אסף את השמפו, את הטבליות והגלולות אל תוך שקית ניילון
ושאל בקול רך, שהפתיע אותי עוד יותר, "את חברה של רוזלין?"
אני מודה, מעטים המקרים בהם אין לי מה לומר וזה היה אחד מהם.
פשוט נאלמתי דום לרגע. לו היה זה מישהו אחר הייתי נשבעת, שאין
לי ולרוזלין פיירווקר דבר וחצי דבר, שהיא סתם מכוערת ויורמית
ו... כל מה שאומרים על הילדה הכי לא מקובלת בחברת התיכון.
"כן", שיקרתי, "אני ורוזי חברות טובות". מרוב אימה בעת רכישת
הגלולות שכחתי לרגע כיצד לטש בי את עיניו. החלטתי לחזור לתרגיל
העתיק ביותר בספר. הזדקפתי. הבלטתי את החזה שלי וצידדתי בסנטרי
בתקווה שמר אפ. ייפול שוב בפח.
"אם כך, אשמח אם תבואי לבקר אותה. היא לא מרגישה טוב ונעדרה
כבר יומיים מבית הספר. היא חלשה מדי מכדי לדאוג להשלמת מטלות
השיעורים בעצמה וחשבתי ש..."
יש!
"היא לא אמרה לי שהיא חולה. אני אבוא בשמחה", שיקרתי שוב
במהרה. לו הייתה רוזי מעיזה להתקשר אליי הייתי מנתקת לה
בפרצוף, מפחד שמישהו יגלה זאת.
"תודה לך", אמר מר אפ. בפיזור נפש. "תוכלי לבוא מחר בערב. נוכל
לשחק יחד בקלפים", קבע ועתה ראיתי בעיניו, שדבר השקר שלי היה
גלוי לו, כמו האשמה שחשתי על קניית הגלולות.
"אני אבוא", חתמתי את העסקה בלית ברירה ושילמתי, ובחיוך מלא
ככל שיכולתי להרשות לעצמי.
"היזהרי שלא ליפול לבור ביציאה", הזהיר אותי באדיבות מעושה.
דילגתי מעל הבור וטסתי משם.
הפרצוף שלי היה אדום לגמרי. הייתי חייבת להירגע. החלטתי ללכת
לפארק ולנוח שם. זה לא עזר הרבה. בראש שלי פעם בכל פעם אותו
המשפט:
יופי ג'ינקס. מצאת את הבור ואת בתוכו. את ורגל הארנבת.





"ג'ינקס חזרה!" הכריז רוג' בקול רם.
שלחתי בו מבט מתעב והתכופפתי להרים את הילקוט. בדיוק ניסיתי
להתגנב בשקט מן הדלת האחורית, כשרוג' איתר וחשף אותי בקול
הצווחני שלו.
"מה קורה, ג'ינקס?" עשה עצמו מיתמם. אחרי ארבע-עשרה שנות
קריירה בתפקיד אחי הוא קיבל את התואר לו נכסף - הקרצייה הכי
גדולה בעולם.
"אולי תלך לעשות משהו מועיל כמו להתעלל במרבי-רגליים או לזרוק
שקיות מים על עוברים ושבים עם החבר שלך, זה עם שיני השפן. מה
אתה אומר, פרעוש?"
"בשביל מה? הרי הגעת הביתה", חייך הפרעוש חיוך של חתול
צ'שייר.
"ג'יני! אנחנו במטבח", הקריאה של אימי הדהדה ברחבי המסדרון
והפרה מבלי דעת את הריכוז הדרוש לבתה הבכורה לחבוט בבנה הצעיר.
רוג' חמק בצחקוק מבעד לדלת האחורית ואני נותרתי מאחור, לאסוף
את הילקוט ולצעוד אל עבר הבלתי נמנע - אל השטיפה.
מרבה שכל, מרבה דאגה. ולי, בלי עין הרע, אומרים שיש שכל. אם זה
ככה, אולי הייתי מצליחה להבין מאיפה נופלות עליי כל כך הרבה
צרות כל הזמן.
"ג'יני, איפה היית?" שאלה אימא בעוד היא קולפת את המלפפונים
לארוחת הערב. רגל הארנבת בתוך הארנק והארנק בתוך התיק.
אני אבודה.
"פול... פול!" אבא הרים את ראשו מן העיתון די הצורך כדי לבלוש
בעיניו אחרי סכנה. במידה וזו תתגלה יוכל לצלול למחסה בתוך
שבריר שנייה.
"נו, פול! תגיד לה מה שסיפרת לי", מאוחר מדי לצלול עכשיו. לאבא
לא ממש אכפת שאני יוצאת לטייל אחרי הלימודים. אימא, לעומתו,
היא כמו שעון מעורר, שכוון להקפיד על כמות הזמן של כל חלק בסדר
היום שלי. כמובן, שבסדר היום שלי אין מקום לאירועים בלתי
מתוכננים. כמו, למשל, ללכת עם כולם לאגם אחרי בית הספר, לשחק
כדור עף, שבץ-נא, קלפים, לקשקש עם החברות בזמן שהבחורים שוחים,
לשחות עם הבחורים, במיוחד עם ג'ורג'... אוי, ג'ורג'!
"ג'יני", אמר אבא בפיזור נפש מזויף, "אני יודע שאת אוהבת לבלות
עם חברייך אחרי הלימודים. גם כשאני היי..."
"פול! ביקשתי ממך לספר לה על מה שקראת היום בעיתון. כנופיית
האופנוענים הזאת, שכבר אנסה אחת עשרה בנות".
אני מודה, אני לא מתעניינת באקטואליה. ממה שזכרתי, המשטרה
והמנהל הפדרלי מחפשים אחר כנופיית אופנוענים, שחוטפת
טרמפיסטיות ברחבי המדינה ומשאירה איתן קלף. הראשונה נמצאה עם
שתיים-לב-אדום והשנייה עם שלוש-לב-אדום. זה היה לפני כחודש.
אני מניחה שהאחרונה נמצאה עם נסיך-לב-אדום.
"בסדר, קרול. ג'יני, אימא צודקת", הודה אבא אך דאגתו נשמעה מעט
מדומה. אולי רדומה. החלטתי לשתף פעולה ולהישמע מודאגת בצורה
דומה.
"את צודקת", אמרתי והשפלתי את עיניי מלראות את אימא שוברת
ביצים אל תוך קערה.
"אל תשכחי שאני רשמתי אותך למגמת התיאטרון, גברת צעירה", מזלג
שקע בקערה והביצים החלו נטרפות, "אל תנסי לשטות בי". למען השם!
שום דבר לא הולך לי היום!
"אבל הסכמתי איתך, שאת צודקת", גב' סימור - המורה לתיאטרון -
תמיד אומרת שההצגה חייבת להימשך.
"בהחלט הסכמת ואני סומכת עלייך. אני לא סומכת על הכנופיה הזו.
עד שייתפסו אותם את מקורקעת", אמרה ושפכה את בלילת ביצים אל
המחבת הרוחשת.
"מה?!", נגמרה ההצגה. לילה טוב לכולם. אנא פנו ליציאות
המוארות.
"מה ששמעת".
"קרול", אמר הקול הרדום מאחורי העיתון, הפרוש עד לגבול יכולתו,
"אני חושב שאין זה נבון להעניש את ג'יני על לא עוול בכפה..."
אני לא מאמינה שאבא יכול היה לראות משהו מעבר לנייר המשווע
להיקרע, אך קולו רעד מעט יותר מרגע שאימא נעצה את מבטה בעמוד
האחורי, "...אנא, היי הגיונית. הם פעלו במדינות שכנות. הסיכוי
ש... " הנה מגיע הדרן?
"אני חושבת, יקירי, שכנראה אני היחידה שנותרתי עם הגיון בריא
בבית הזה. מכיוון שרודפים אחריהם בכל מדינה שכנה לשלנו נותר
להם מעט מאוד מרחב לברוח אליו. משמע, יהיה עליהם לפעול במקום
אחר והמדינה שלנו היא הסמוכה ביותר", מודעות האבל נראו לי לפתע
בולטות יותר מהפרסומת של התיאטרון המקומי. אבא הובס ואני
מקורקעת.
"זה לא הוגן!" הפטרתי, "מחר אחר-הצהריים כולם נוסעים לאגם
לפיקניק".
"ואת לא", להבות פרצו מן הכיריים מאחורי דמותה של אימי והמזלג
שבידה תפח למימדים של קלשון.
"אבל ג'ורג' יהיה שם! וגם טדי וטומי ובוב ו... והאמהות של שאר
הבנות מרשות להן ללכת!", בליבי ידעתי שזה אבוד אך ההורמונים
דחקו בי לנסות.
"אנחנו עוד נראה לגבי זה. אני מתכוונת לצלצל לגב' קולטון ולכל
שאר האמהות. אני בטוחה שהיא תסכים עימי". אוי ואבוי - אני
גמורה. שלי תשנא אותי לנצח. כולן. לנצח. מדוע רגל ארנבת על
מחזיק מפתחות ולא על שרשרת? עכשיו הכל אבוד. אבוד! כמעט ודעכתי
אל הטקטיקה האחרונה שנותרה לי - לבכות - כשלפתע נזכרתי בקלף
טוב יותר.
פתאום החל המזל מאיר לי פנים.





לפנות ערב יצאתי מן הדלת הקדמית בצעד קל, כשאימא מברכת אותי
לשלום. לבשתי טי-שירט ישנה, זו שאני הכי שונאת. רוג' ביקש
מאימי לקנות אותה לי, כמתנת יום-הולדת ממנו. זו הייתה תחילת
דרכו כקרצייה אמיתית. החולצה לבנה ועליה מודפס ג'וקר המושיט את
ידיו אל-על. כששפך עליי דלי מים לעיני חבריו, חברותיי וחצי מן
השכונה, נראה הג'וקר אוחז בשדיי על-מנת שלא ליפול. נשבעתי
שלעולם לא ייתפסו אותי לובשת אותה יותר. זו הייתה הדרך היחידה
לשכנע את אימא, שבאמת איני מתכוונת לפגוש בהן היום.
בתוך ילקוט בית הספר, שהיה אמור להכיל את מחברותיי, ספר
המתמטיקה ועותק שיעורי הבית עבור רוזלין, היו ארוזים הבגדים
איתם התכוונתי לבלות את הפיקניק. מכיוון שחששתי מאחי הקרצייה,
שיבלוש אחריי, סיכמתי להיפגש עם ג'ורג' והמכונית שלו במרכז
העיר, לא רחוק מהבית של רוזלין. זה די והותר רחוק מהבית וגם
תוואי ההליכה הוא "בכיוון הנכון", שמא יחליט הקרצייה לוודא
שאני נוהגת בהתאם למגבלות שהטילה עליי אימי.
כשפניתי מרחוב שמונה אל שדרות באניין, לכדתי בזווית עיני את
פרצופו של האח המעצבן שלי. החלטתי ללכת אל הבית של רוזלין
ולהתחבא שם, בתקווה לראות אותו מקמט את אפו והולך משם בשעמום.
זה הצליח!
כשהגעתי אל הכתובת היעודה, נכנסתי לחצר בנון-שלנטיות ועברתי את
פינת הבית. חלפתי על פני הדלת האחורית והשתופפתי מאחורי
הביואיק של מר אפ. רוג' חלף באיטיות בפתח השביל המוליך בין
הבית לקיר החצר, מציץ בדלת האחורית הסגורה ועיווה, כמובטח, את
אפו. כשהסתובב ללכת, עצמתי את עיני ונשפתי לרווחה.
שלפתי את מחזיק המפתחות שלי וחיככתי את אצבעותיי בפרווה
הלבנה.





לאחר שהסתיים הערב המוצלח באדיבותה של ניידת משטרה, שטרחה
להבריח אותנו מן האגם וכל זאת כאות תודה לזיקוקי די-נור שהפעיל
בוב ונחתו על גג בית קיט לא מאוכלס, הגענו החבורה, צוהלת
ושמחה, אל פאב קטן, כעשרים מייל דרומה מן הירידה לאינטר-סטייט.
למי שתהה, רגל הארנבת הייתה בכיסי בכל אותה עת.
זה היה מקום דלוח למדי אך ידענו שיסכימו למכור לנו אלכוהול,
שכן הוא היה מרוחק דיו מכל מקום תרבות, שכלל גם אכיפת חוק. זו
לא הייתה הפעם הראשונה שהגענו לכאן לקנות אלכוהול ולמעשה היינו
לקוחות מועדפים שכן מאיתנו לא פחדו ואנחנו שילמנו דולרים טובים
ואף יותר.
את מי שזה מעניין, המקום נראה כמו הפאב הטיפוסי השוכן באמצע
שום מקום של מרכז-מערב-ארה"ב, כפי שהוא משתקף בסרטים על שנות
השבעים, בהם אנרכיסטים רוכבי צ'ופרים וכורי פחם שהוריהם היו
בני דודים, מתכנסים אחרי יום מפרך של בטלה כדי לשכר עצמם
לשינה. המקום נקרא "סאל'ס פלייס" ואנחנו כינינו אותו בקיצור
ובחיבה "סארס".
כן, כן, אני יודעת. בכל זאת, זה לא פשוט לשתות ולהיות בן
שמונה-עשרה בארצם של החופשיים.
מכל מקום, בעוד אנו מבקשים לנו ארגז בירה ושני בקבוקים של
ברבן, מופיעה לה חבורה של אופנוענים מהסוג שתיארתי. המקום החל
בוחש כמרקחה ומסתבר שאנחנו הפודינג. האופנוענים מן המעמד הנמוך
בחבורה החלו נטפלים לבחורים שלנו. אחד הבחורים הפך לפתע לכדור
משחק והוטח מאופנוען לחברו כמו שק תפוחי אדמה. המסובים התאדו
בתוך שניות מן המקום וסאל שקע אל הביטחון שמאחורי הדלפק.
בשלב זה, אנו הבנות החלנו להגן על הבחורים שלנו, בכל דרך
שמצאנו לנכון. חלקינו בכו בבקשה לנוס כל עוד נפשנו בנו. אחרות
עמדו רועדות בתקווה למשוך את תשומת הלב של הבחורים, למען יחבקו
אותן חזק וימנעו מן המהומה. היו עוד כמה וכמה תכסיסים נשיים
עתיקים שהוצאו לפועל, ואני טרחתי למנות רק את החשובים
והעיקריים שבהם.
העיקר הוא, שרק לשלי הייתה החוכמה - ואני מקווה שאתם שומעים את
הציניות שבקולי - לחצוץ לפני אותם מגודלים שעירים במעילי עור
מפורזלים ולומר: "אז זה מה שאתם יודעים לעשות? להיטפל לילדים
כמו בריונים?! תתביישו לכם".
כולנו היינו בשוק. הבנים, כי שלי הפחיתה מערכם ופגעה להם עמוק
במרכז האגו. הבנות, כי היא הרסה הכל. האופנוענים, כי לפתע
נגלתה לפניהם שקית תפוחי האדמה האטרקטיבית ביותר בפאב ואילו
אני... אני פשוט הופתעתי מהעובדה שמזלי לא יכול היה להיות גרוע
יותר. כמובן, עד שראיתי מה קורה לשלי.
בין רגע התגלגל שק התפודים הישן אל בין רגליהם של המסובים על
הבר ואילו שלי נכרכה בזרועותיו העבותות של גורילה מכוערת,
שהחליטה לפתח שכל ולנסות את השפעתם של גורמי תאוצה מאסיביים על
גופה השברירי. שלי החלה לצרוח.
התאוצה הסתיימה בחטף בזרועותיה של גורילה אחרת וזו גם הייתה
מסריחה כל כך, עד שכמעט ואיבדה את הכרתה. בבון אמר בקול גס
משהו לבבון אחר וכל הבבונים בקרבתם החלו לצחוק. הם החלו לגרור
את שלי אל עבר אחד השולחנות בזמן שניסו להניף את חצאיתה מעליה
ולפשוט את תחתוניה.
ברקע שמעתי את הבנות צווחות ואת הבנים חוטפים מכות משאר
הכנופיה, כשלפתע דעך הרעש ופנימה צעדו זוג מגפיים שחורים,
מבריקות. אבזמים ושרשראות נתלו עליהן וקשקשו בכל פעם שנחת מגף
על רצפת העץ. מעליהן התנשא ענק ארך שיער ועבדקן, עיניו שחורות
ומבריקות כזוג חרוזי בזלת מלוטשים ובקרע בזקן, שניתן לכנות
"פיו", שכן סיגר עבה, קצר ולעוס. שרשרת כסף גדולה נתלתה
מצווארו, לוחית זהב שעליה נכתב באותיות קידוש לבנה "הוגו בוס".
בידו הוא החזיק חפיסת קלפים ופרט עליה כאילו היו אלו שטרות.
הקול היחיד שנשמע באותו הרגע היה הקחררררק מהקלפים.
ברגע זה הבנו כולנו עד כמה הסתבכנו.
"מה יש לנו כאן?" שאל בתובענות של סמל מחלקה קשוח. לא שהייתי
בצבא אי פעם, אך ממה שמספר אחיה של בת' קיבלתי את הרעיון הכללי
שכך הוא הדבר.
"בוס, מצאנו משחק חדש", חרחר בגיחוך מבחיל אחד הקופים.
"מה אתה אומר, בוץ'", פנה הצ'ופר-לורד אל עבר שלי, "הממ...
שלום אחות. שמי הוגו, אבל כולם קוראים לי בוס. מה דעתך להצטרף
אליי לסיבוב על המכונה?", בוס לטש מבט זועם מסביבו והאופנוענים
הפסיקו את הגיחוך המטורף.
שלי רעדה כאילו ישבה עירומה על קרחון. בשלב הזה כולם קפאו מלבד
שוטה אחת - איך ניחשתם מי זו? בקיצור, הגיתי תוכנית מופלאה לא
פחות מזו של שלי והיא לצאת חוצץ בעצמי מול הטינופת עם שם של
בושם ומוניטין של אנס סדרתי. תוכנית נועזת, שרק בדיעבד - עניין
של שניות - התבררה לי כנעדרת כל תכנון, ביסוס או ראציונליות
ראויה לשמה. למעשה, מלבד אותו צעד קדימה והמשפט הטיפשי שאתם
עומדים לקרוא בקרוב, לא נותר לי דבר מלבד לאלתר.
"היי! בחור גדול!" קראתי לבוס, "החברה שלי צודקת. אתם חבורת
אנסים מטונפים וחסרי כבוד. אתם בריונים שמשתמשים בשרירים שלהם
כדי לכפות יחסי מין, שלעולם לא היו יכולים לקבל".
שוב פרץ צחוק בקרב האנשים-החופשיים-באמת-של-אמריקה, ששוב השתתק
בחטף לנוכח זעמו היוקד של הבוס.
"את רוצה שאחלק לך יד?", ולפני שיכולתי לומר ג'ק רובינסון החל
כל העולם רועד, לחיי החלה מתנפחת, הרצפה נראתה לי קרובה
מאי-פעם ושמעתי את ג'ורג' צועק את שמי מבעד לצלצול הפעמון
באוזניי. עוד רגע אחד על הקרשים ולפתע עמדתי שוב על רגליי,
כשיד גדולה אוחזת בי ומציבה אותי היישר אל מול פניו השעירות של
בוס.
"אתם חיות. זה מה שאתם", הטחתי בו, שיניי נוקשות את המילים
בבלבול - הגבול שבין המציאות והטירוף החל להיות מטושטש,
"חיות-אדם. אתם צריכים לשלם כדי לקבל את הסכמתה של בחורה לשכב
איתכם".
"אני לא מבין מה הביג-דיל? את הרי מוכנה לשכב עם הנערים האלה
בלי בעיה. מדוע שפעם אחת לא תעשי זאת עם גבר אמיתי?", שמעתי
מבעד לצוווווווווינג ארוך ומכאיב.
"אתם... אתם נמושות", גיבבתי, "נראה אתכם מתמודדים עם מישהו
בגודל שלכם!"
"את, אני רואה, לא מפחדת כלל לעמוד בפניי", אם לא אותה יד
הייתי כורעת לפניו, במקרה הטוב, "ממש מלכה. ג'ינקס קוראים לך,
הא? ובכן, נראה שבאמת אין לך מזל".
ואז קרה הנורא מכל, או שמא זה היה נס. הוא שלח את ידו אל בין
רגליי ונגע בי היכן שאף גבר לא נגע מעולם - מלבד אבי כשהחליף
לי חיתול, אבל זה לא נחשב. הוא הביא אותי אל השפל המוחלט.
"בבקשה... תעזבו. בבקשה לא... אני... אני..." מיואשת? מותשת?
מובסת? מושפלת? מוטרפת?
ידי ננעצה בכיסי ושלפה, מאמצת, את מחזיק המפתחות הקטן.
"בתולה!" קבע הוגו בוס, בעוד עיניו נפערות ולסתו נשמטת בחיוך
מזוויע. הסיגר קיפץ על רצפת העץ פעם אחת והתגלגל אל מנוחה
מוחלטת למרגלות השולחן הסמוך.
התחלתי ליבב, דמעות והכל.





"בתולה! בתולה! בתולה! בתולה!" החלה לשאוג כל הכנופיה בעת
ובעונה אחת, מחרישה את הפאב. שלי ושאר החברים שלי קובצו בצד על
ידי כמה מהבריונים היותר מגודלים. אותי העמידו ליד השולחן עליו
הייתה שלי שרועה כמה דקות קודם לכן, ומצידו השני היה בוס ישוב,
טורף את הקלפים בידיו כמו חיית טרף המלקקת את שפתותיה.
"הביאו לה כיסא", אמר ובין רגע הייתי ישובה, בכוח כמובן, על
אחד מכיסאות העץ הרעועים יותר.
"עכשיו הקשיבי היטב. מכיוון שלא מזמן שדדנו סכום כסף נכבד
והצלחנו להגיע למדינה המשעממת שלך בקלות ובשלווה, מצב רוחי
הערב הוא נדיב במיוחד. הביני, כשאנו פוגשים בבתולות אנו מציעים
להן הזדמנות לשמור על הקרום הדקיק שלהן. העסקה היא פשוטה - אם
תצליחי לאתר את המלכה האדומה מתוך שלושה קלפים הפוכים תזכי
בחופש שלך. כמובן שנכה אותך קצת, אבל תשמרי על הקרום הדקיק שלך
שלם. אם תבחרי באחד הנסיכים בשחור..."
החיוך שלו חילק את הזקן לשניים.
לפתע קיבלתי הארה. הם מחפשים להשתעשע. אם אצליח לשעשע אותם
מספיק אולי אוכל להציל את כולנו. המצב, בסך הכל, היה נואש. כבר
חטפתי מכות, איום האונס מרחף מעל ראשי וראשן של שאר הבנות. כל
מה שנותר לי לעשות היה לומר: "אני אמנם בתולה, אבל זה משחק של
תינוקות".
בהפגנתיות הנחתי את רגל הארנבת בחזייתי.
"נו, נו", הפעם הרשה בוס לאנשיו לצחקק מעט יותר, "מה את
מציעה?"
"פוקר. אם אני מפסידה, אתה מקבל את בתוליי ממני במתנה. אם אני
מנצחת אתה משחרר את כולנו הביתה".
"חמישה קלפים, ג'וקר אחד שווה לכל קלף בחפיסה. מכיוון שמשחק
אחד ישעמם אותי ומכיוון שאני מעוניינת לנצח אותך בצורה שיטתית
וכואבת, אנחנו נהמר בכל סיבוב על הבגדים שלעורנו. הראשון
שמפסיד את כולם, מפסיד את המשחק".
"עשינו עסק", סיכם ושלף מכיסו קלף. הוא הציג אותו לפניי -
הג'וקר - והחליק אותו אל תוך החפיסה. אז החל טורף את הקלפים
במהירות ובהפגנתיות. הוא הניח את החפיסה לפניי וביקש שאחלק
אותה לשניים. אח"כ טרף אותם שוב וחילק בין שנינו עשרה קלפים.
את היתר הניח לצידו, הציץ בחמישייה שלו ועטה פרצוף מזלזל.





הטמפרטורה בפאב הפכה אותי לכחולה. למרות שכל השאר ישבו מזיעים,
לי לא היו בגדים מלבד זוג התחתונים שלי.
"סיבוב אחרון, יקירתי", אמר בוס, מעילו מונח על כיסא קרוב
ומגפיו מסודרים לצידו. עדיין היו עליו שתי חולצות, מכנסיים,
גרביים ואולי גם תחתונים. זו הפעם הראשונה שבאמת רציתי לדעת אם
יש לו תחתונים. באותה נשימה בדיוק גם לא רציתי לדעת כלום. אמנם
עוד לא הכל אבוד אך זה בהחלט נראה כך. לזכותו של בוס אומר,
שהוא דאג לכבודי. חבורת הקופים אמנם קפצה מעלה ומטה כשמשכתי כל
פריט לבוש מעליי וכן כמעט ושברו את כל הכיסאות בפאב כשהתרתי את
החזייה, עם רגל הארנבת בתוכה, אך אף לא אחד מהם העז להניח עליי
אצבע או כל דבר אחר.
כמובן שהייתי נבוכה. רציתי לבכות ולהתחנן, שלא ישפיל אותי כך.
שהייתה לו מנת השעשוע שלו. שלפחות ייתן לי להחזיק את רגל
הארנבת. אך כשהפסדתי בכל פעם ובמיוחד את היד האחרונה, לא היה
שום שעשוע בעיניו. היה שם מבט מחושב וקר. ואז הייתה לי הארה
נוספת - ברור שהוא מרמה.
"סיבוב אחרון, מיס", נצצו השיניים הספורות שנותרו בפיו, מבעד
למחלפות זקנו, "אני במקומך, הייתי מקווה להפסיד", הקופים שלו
צחקקו.
החברים שלי, לעומת זאת, נחלקו לשלוש קבוצות: אלו שידיהם על
עיניהם, אלו שידיהם על אוזניהם ואלו שידיהם על פיותיהם.
"כפול או לא כלום!" אמרתי במהירות.
"סליחה? יש לך שם שני זוגות תחתונים?" אחד האופנוענים נחבט עד
לחוסר הכרה על מנת שיפסיק לצחוק.
"לא", השבתי לשאלתו לאחר שנרגעו הרוחות, "אני מתכוונת שאם
תנצח, אני נוסעת איתך. אם תפסיד, כולכם תעזבו ברגע זה ולא תראו
את פניכם כאן לעולם".
"בשביל מה אני צריך אותך?"
"חכה... תגיד לי אתה".
הוגו התבונן בי, השפיל מבט בהרהור והישיר אותו חזרה אליי,
"עשינו עסק".
"עוד לא עשינו... בוב, הקלפים", בוב השליך אליי את חפיסת
הקלפים שנשא בכיס המעיל שלו. תפסתי אותה ונופפתי מול הוגו,
שנראה מעט מופתע. "אני מחלקת הפעם", אמרתי בעוד אני שולפת את
אחד הג'וקרים מן החפיסה. הוא החווה בראשו לאות הסכמה ואני
וניסיתי לטרוף את הקלפים כמותו. משנכשלתי בכך הוא הרשה לעצמו
ולחבריו ללעוג לי. לאחר מאמצים רבים חילקתי בינינו את עשרת
הקלפים. בכל אותו הזמן השתדלתי לשוות לעצמי נון-שלנטיות
מופרזת, מדמיינת לעצמי שאני לבושה ונמצאת במקום הכי נוח בעולם.
סירבתי בתוקף להצעתו לעשות זאת עבורי.
"כמה?" שאלתי אותו.
"אחד", אמר בחיוך רעב.
"בבקשה", אמרתי ולקחתי אחד בעצמי.
"מכיוון שאת חילקת, אני אפתח ראשון", והוא סידר על השולחן
ארבעה נסיכים וקלף מלכת הלבבות האדומה. השאון בחדר היה מחריש
אוזניים. אני המשכתי לשבת שם בקור רוח.
"מה את יושבת שם? קומי ותתלבשי. אני רוצה לקחת אותך למקום
החביב עליי עבור הפעם הראשונה שלך", נופף הסיגר שלו לפניו.
"חכה. לא ראית את היד שלי", אמרתי ובלי לחכות הנחתי על השולחן
את מלכת התלתן.
"חה-חה-חה", הייתה התגובה שלו לקלף. אחד מסגניו עמד שם וגיחך
יחד איתו.
הנחתי את מלכת העלים.
"... טיפשה", החל הסגן לומר, "אינך יודעת ש..."
הנחתי את מלכת היהלום.
"... ארבעה נסיכים..."
הנחתי את מלך הלבבות.
"... מנצחים..."
"... לא", החל הוגו עובר במהירות הבזק את כל השלבים הרגשיים עד
לחימה חסרת מעצורים.
הנחתי את קלף הג'וקר בין המלך ושלוש המלכות.
חבריי הריעו. האופנוענים החלו לרדות בהם ולהכות אותם. הוגו תפס
בידי ומשך אותי אליו ואז פרצו סוכנים פדראליים חמושים פנימה.





ריח מרכך הכביסה שדבק במצעים היה מתנה נפלאה להתעוררות בבוקר
מושלם.
וג'ורג' ישן כמו מלאך. החלטתי שלא להעיר אותו והרמתי בעדינות
את השמיכה. בעניין הזה לא היה לי מזל.
"בוקר טוב, ג'ינקסי", הוא מלמל, מחייך ועיניו חצי עצומות.
"בוקר טוב, פרח", נישקתי את אפו קלות.
"ישנתי כל-כך טוב", שלח את ידו ואסף אותי אליו.
"אני הייתי המומה לגמרי", הודיתי, "כל ה... פעילות הזאת מאד
מעייפת".
הוא חייך לרגע ואז אמר: "בואי ואפצה אותך. עכשיו אני אהיה
למעלה".
"אנחנו לא יכולים. אנחנו צריכים לגשת לתחנת המשטרה לערוך מסדרי
זיהוי. אתה לא יכול לתת למרשל הפדראלי לחכות".
"אנחנו צריכים לצאת רק בעשר".
"ועכשיו תשע וחצי..."
"אויש, אין לי מזל".
"אתה יודע מה? אני חושבת שאפשר לדחוף משהו זריז ללוח הזמנים
שלנו".
"מי צריך מזל כשיש לי אותך", הוא אמר ונשק לי.
"אתה יודע? זה עומד להיות החפוז הראשון שלי".
"ג'ינקס", אמר ג'ורג' ושלף משום מקום רגל ארנבת. לקחתי אותה
ממנו, השלכתי אותה הצידה ומפה הסיפור כבר מפסיק להיות מעניין.





נכתב לסדנה הארבעים ושש. לפרטים נוספים:
http://stage.co.il/forum/read.php?f=13&i=7170&t=7170&v=t







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לי יש ויברטור
חדש.
כן, כן.
יש לי ויברטור
חדש.
חדש.
ו-י-ב-ר-ט-ו-ר
ח-ד-ש
ויברטור חדש.

ושימותו
הקנאים.








שה תמים מתלהב


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/04 11:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד דור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה