היא כבר לא פה. והבושם שלה עדיין נשאר על הכרית. הכל נראה כ"כ
סופי ומוחלט לפתע. הכוס השקופה הזאת שאני מפיל מהשיש נופלת
לרצפה כ"כ לאט. במשך שניות אין סופיות היא מתנפצת לרסיסים מול
העניים שלי. אני רואה את זה אפילו שאני לא באמת מסתכל. פתאום
זה נראה לי כ"כ טראגי. אני מתחיל לבכות שוב. אני ידעתי שאני
אפיל את הכוס בשביל לגרום לעצמי להרגיש ככה, כדי לבכות. אני
קצת שונא את עצמי בגלל זה. היא מתה, ואני צריך לשבור כוסות
בשביל לבכות. אבל אף אחד לא יודע שאני מרמה. ענת רצה למטבח
לנחם אותי. לא, לא נפצעתי. לא, אני לא צריך עזרה. לא, אני לא
בוכה. מה, את לא רואה שאני בוכה?! למה את שואלת?! אני בוכה,
בטח שאני בוכה!!! בגלל דנה, לא בגלל הכוס, בגלל דנה אני
בוכה...

איך שהיא שכבה שם, במיטה בבית חולים, ועדיין מצאה את הכוח
לחייך אלי למרות שכבר היה לה קשה להשאיר את העניים פתוחות.
יהיה בסדר, היא אמרה לי. והיא ידעה שהיא הולכת למות. ואיך שאני
ישבתי שם, ומרוב דברים שרציתי להגיד לה ואף פעם לא אמרתי, לא
יכולתי לדבר בכלל, ורק חייכתי אליה בחזרה, ושיקרתי איתה ביחד.
כן, יהיה בסדר, אל תדאגי. הכל יהיה בסדר. ובפנים צרחתי. צרחתי
על אלוהים שעושה לה את זה, צרחתי על ההורים שלה שעמדו בצד
והסתכלו עליה כאילו שהיא כבר מתה, צרחתי על הרופאים שלא יכלו
לעשות בשבילה דבר, והכי חזק צרחתי על דנה. צרחתי עליה כי היא
עוזבת אותי, בלעדיה אני אהיה כ"כ לבד. אף אחד לא אהב אותי
כמוה, אף אחד...