כל הדרך בכיתי לסירוגין. הייתה לי תחושה שזו הפעם האחרונה
שאראה אותה. כל מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימית מלידה, אך
אותו יום הייתה לי תחושת בטן מפחידה. הדרך מבאר- שבע לתל -אביב
הייתה ארוכה יותר מתמיד. סוף סוף הגעתי לרחוב וייצמן, אך עקב
שיפוצים, לקח לי עוד עשרים דקות עד שמצאתי חניה. לא ידעתי איפה
זה טיפול נמרץ, אז תוך כדי ריצה, שאלתי אנשים. כבר בכניסה
חיכתה לי בת דודתי והמבט לא הותיר מקום לספק.  "היא נפטרה לפני
שעה" -מלמלה ושתינו התחבקנו וקינחנו את האף. איזה מזל שהיא
כאן, חשבתי. "תודה שבאת" אמרתי לה.  "איך היא עשתה לנו את
זה?", מלמלה כל הזמן. "איך?". לחצתי על הזמזמם וביקשתי להיכנס.
אמרו לי שעליי להמתין. לידי ישבו שתי נשים ואחת מהן התייפחה
רוב הזמן. במצב כזה אנשים צריכים פרטיות. לא העזתי להביט בה.
רציתי לשכב מרוב שכל הגוף כאב לי. רציתי להתחבא מתחת לסדין כמו
אז שהייתי קטנה. הייתי מבוהלת נורא. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי
מרוב צער. "אלוהים, למה?" פלטתי אנחה. היא הייתה אמנם צהובה
נורא שראיתי אותה לפני כמה ימים במחלקה אך לא חשבתי שהיא תמות.
עשיתי לה באותו יום עיסוי ברגליים  כי היא אמרה לי שהיא לא
מרגישה אותן כל כך.  הן באמת היו סגלגלות. היה לה מן מבט כזה
עצוב בעיניים. מעניין אם היא הרגישה שזו הפעם האחרונה שתראה
אותי. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי ושאשמור על הילדים.  אבל
תמיד היא אמרה לי את זה.  לעולם לא אשכח איך עישנה סיגריה
כשהיא מחוברת לזונדה ועמוד האינפוזיה ניצב לידה כמו דגל. זה
היה אחרי הניתוח שעברה לפני כמה שנים.  איזה מחזה זה היה. -
"מי זה מעשן סיגריה עם זונדה"?, שאלתי אותה כשאני המומה
לחלוטין. היא חייכה קלות ודמעות של שמחה זלגו מעיניה. כל כך
שמחה שהגעתי לבקר. לא יכולתי לכעוס עליה. היא נהייתה נורא
רגישה בשנים האחרונות. אולי זה הגיל, הרהרתי. תמיד פחדתי נורא
שהיא תמות לי. פתאום נזכרתי איך כשהייתי קטנה, החבאתי לה חבילת
סיגריות. היא נכנסה לטירוף בגלל שלא רציתי לגלות לה היכן הן.
אחרי שאיימה עליי, החזרתי אותן תוך כדי שאני בוכה ומבקשת
שתפסיק לעשן כי אחרת היא תמות. זה היה ערב ובדיוק התכוננתי
ללכת לישון. אחרי שעישנה לרווחה תרתי משמע, נישכבה לצידי במיטה
וליטפה את שערותי ומשכה אותן לאחור בתנועות שמרדימות אותך, תוך
כדי שהיא לוחשת לי בשקט " אל תדאגי אני לא אמות".
"אפשר להיכנס", שמעתי קול בוקע מהאינטרקום. צעדתי לאורך
הפרוזדור כשאני מבועתת מהמחשבה שאראה אותה עכשיו מתה.  מעולם
לא ראיתי אדם מת. הגעתי לדלת הפנימית ולחצתי שוב על הזמזם.
אחות פתחה לי את הדלת והורתה לי לעמוד ולהמתין לרופא. רציתי
לרוץ אליה כבר ולהגיד לה שאני אוהבת אותה כל כך ושאני לא יודעת
איך אחיה בלי לראות אותה יותר, בלי לדבר איתה. אבל שמעתי את
עצמי אומרת לאחות בחוסר סבלנות, "זה בסדר, אני יודעת שהיא
נפטרה". כיסיתי את פי בידיי, כאילו לגונן עליו לבל יפלוט איזה
קול שנוק בלתי נשלט. השקט ששרר בחדר הגדול הזה, למעט רחש
מכונות ההנשמה, גורם לך להיות מאופק - שמה תפריע את מנוחת
השכנים. אנשים שוכבים שם מונשמים במצב קריטי ואני חייבת
להתחשב. ניגשתי למיטתה והסטתי את הוילון לאט. התקרבתי ובעדינות
רבה הרמתי את הסדין מעל פניה. רק בסרטים ראיתי אנשים עושים את
זה.  "אלוהים", פלטתי יבבה. החזרתי את הסדין למקומו ופרצתי
בבכי. התכופפתי לכמה שניות כאילו לשאוב כוחות. הרגשתי כאילו
חור נפער בבטני  והוא הולך ומתרחב. האחות שעמדה במרחק לא רב,
אחזה בזרועי. הרמתי את הסדין פעם נוספת והבטתי בה. פניה היו
שלוות אך צהובות מאד. בטוח חטפה כאן צהבת, עוד בפעם האחרונה
שביקרתי אותה במחלקה הבחנתי שהיא צהובה,  אך הרופא אמר לי שיש
לה צהבת קלה ואין מה לדאוג. בטח אין מה לדאוג, זה לא אמא שלו,
חשבתי. בחורה כמוני לא רוצה לחשוב על משהו רע.  אלוהים, יש לה
דם בזווית הפה- אמרתי לאחות. זה מהצינור שהוציאו לה עכשיו -
אמרה וניגבה בעדינות.  כל כך הרבה דברים רציתי לספר לה. המחשבה
שלעולם לא אראה אותה ולעולם לא נשוחח יותר כל ערב פשוט ייסרה
אותי. הרגשתי כל כך לבד. לעולם לא תבואי לבקר אותנו, מלמלתי
לעצמי. איזה ליידי הייתה - אמרתי לאחות ויבבתי.  איך אגיד
לנטע-לי שסבתא שלה המתוקה נפטרה? היא כל כך קשורה אליה. היא
תיהרס מזה. לפתע חשתי כזו פצפונת. איך אגיד לקובי? פתאום
נזכרתי שהוא בצריפין היום כי יש לו טסט. "אולי תצאי קצת לכמה
דקות החוצה"?. שאלה אותי האחות.  התכוונתי לצאת אך מייד
נבהלתי, כאילו מישהו ייקח אותה מפה וכל דקה עכשיו הייתה חשובה.
נישקתי את ידה ואת ראשה הקטן. ליטפתי אותה ושוב נישקתי את מצחה
וריח הבושם שעדיין נדף ממנה בלבל אותי. , הנחתי את ראשי על
בטנה ועצמתי עיניים. לוקחת אוויר ושואפת לתוכי את ריחה הנפלא,
נוצרת אותו בתוכי לעולמי עד. בוכה ומתפללת לאלוהים שאתעורר כבר
מהסיוט הנורא הזה.