רוצים לדבר על עצב?
יאללה.
בואו.
בואו נדבר על מה זה כשחלול לך בפנים, בואו נקשיב ביחד לרוח
מהדהדת בריק הזה, מחפשת שביבים של הכרה, שרידים של רגשות. בואו
נדפדף בספר ישן ונתגעגע ביחד לילדה קטנה שחלמה דרקונים ופרשה
כנפיים בלילות. תרגישו את העצב ניגר החוצה, נוזל לשלוליות
קטנות של אפור.  

רוצים כאב?
תעמדו לידי ברגעים האלה כשהכל כל כך מושלם ומאוזן, והלב מחמיץ
פעימה ואש זורמת בעורקים והכאב מפלח אותי מבפנים כמו טופר ענק.
תתקפלו איתי לשניים כשההכרה הזאת תכה פתאום, שאנחנו כלום,
ולעולם לא נהיה, ושהכל שקרים, גם אני.  

אולי נדבר גם על אהבה?
נדבר על גיל 16. כשהלב צרח לאצבעותיה הקרירות, המרגיעות, של
אהבה. נדבר על המדורה ששאגה כשסוף סוף זה הגיע. נתאר חמש שנים
של זוגיות, נרקיד על מיתרים רוטטים בובות יפות. נדון על איך
מישהו יכול לאהוב, בכל כולו, בכל מאודו, זרה גמורה.  

מה עוד?
בואו נתפלש ביחד בתוך המילים הריקות האלה, תזמינו את כל עם
ישראל שיראה. תהנו מלנתח אותי לחלקים ולפרוש אותי מולכם, כמו
בשיעור נשק בצבא. תביאו סמרטוט ותחטטו לי בפנים עד שהכל יהיה
מבהיק. רק כדי שמישהו יבוא, ידחוף אצבע לתוך איזה חלל, יוציא
אותה מוכתמת בפיח ויגיד לכם לעשות את הכל שוב.

תציבו את עצמכם פעם אחת, רק אחת, מהצד השני של המראה הזאת.
תסתכלו אתם לתוך עיניים חומות, דרך ענני עשן סיגריות חמוץ,
ותחפשו את מה שפעם ידעתם ועכשיו הלך לאיבוד.

ואז תבואו אלי, ותספרו לי על העצב והכאב שלכם, תספרו לי על
אהבה ועל חיים, על בדידות ועל ייאוש. אז אני אקשיב. רק אז. ואז
אתם תדעו, ואולי תוכלו לספר לי אתם על אישיות מורכבת, משומשת
קלות במצב טוב, שהלכה לאיבוד. אולי אז תדעו להצביע לכיוון
הנכון.

כי ביער הזה, גם אם עץ נופל ואף אחד לא מקשיב, הרעש בלתי נסבל.